Just another Corky.net Blogs weblog

אני שומע את חריקה חרישית בצירים – זאת הדלת נפתחת. לפי ההתלחשויות בסלון, אני מבין ששיר שוב הביאה את הדייט שלה הביתה. הן חולפות על קצות האצבעות ליד החדר שלי, ואני מספיק לראות בחטף את הבחורה החדשה: גזרה דקיקה, שיער זהוב. קשה לראות יותר מזה. הן מצחקקות ויש רעש של בגדים מתחככים.

הן נכנסות לחדר שלה עכשיו, אני שומע – כי הדירה שקטה, והקירות דקיקים כמו קרטון. קפיצי המיטה חורקים מתחתן, ושיר גונחת בעונג. הן בטח התפשטו, ואני מפסיד את זה. הו אלוהים, אני מפסיד את זה! אני יכול רק לדמיין אותן זו מעל זו: שיר מלקקת את השדיים הזקופים של הבלונדה, והבלונדה תופסת בשתי ידיים את התחת של שיר. התחת שלה באמת יפה, והזקפה שלי גדלה רק מהמחשבה עליו… מוצק, חלק, קטן ועגול, שציפורניים ארוכות ננעצות בו וצובטות אותו. אני מכניס יד לתחתונים ומלטף את הזין שלי, מעביר את כף ידי לאורכו, ואז חופן אותו בתנועה חזקה. מעניין מי מהן למעלה… אני מנחש שזאת שיר – יש לה אופי של אחת שנשכבת למעלה. הגניחות מהחדר שלה מתגברות לכדי שני קולות, וקפיצי המיטה חורקים חזק יותר(חזק יותר! חזק יותר!). הו, עכשיו הן משתנקות ומפרכסות באורגזמה… אני בעצמי נאנח חרישית, כשהזרע שלי ניתז לשמיכה.

כעבור כמה דקות הדלת נפתחת, וצעדיה נשמעים במסדרון.
"אבא?" היא שואלת, צלליתה החטובה נעמדת בכניסה לחדר. "אתה ער?"
אני לא עונה לה, מעמיד פני ישן. היא משתהה כמה רגעים, ואז חוזרת לחדר שלה.

"צעד קדימה." קול זר לוחש לי באוזן.
הטור מתקצר ואני צועד, מרגיש קרוב יותר לקצה. קרן אור יורדת מהשמים, לוקחת איתה עוד שורת חיילים. כשהיא מתפוגגת, רק ריח תאים שרופים נותר באוויר.
"תזכיר לי שוב, מי אתה?" אני שואל.
הקול נוחר בבוז.
"אתה לא אמור לשאול שאלות כאלה, חייל! אני המדינה, אני העם!"
"באמת?" אני שואל, "אתה לא נשמע כמוהם."
הקול נשמע זועף כעת.
"עלייך לציית, חייל!"
אני מביט למעלה. כל פעם שהקרן יורדת, היא לוקחת איתה חופן חיילים ולא מותירה דבר במקומם.
"אני לא חושב שזה בטוח כל כך."
"אל תחשוב, חייל – ציית!" נובח הקול. יש לו מבטא משונה.
אני מביט סביבי: כל החיילים צועדים בטורים, עיניהם נעוצות קדימה, מבטם חסר חיים.
"מדוע כולם לבושים בחלוקים שחורים?" אני שואל.
"מה זאת אומרת?" משיב הקול בחזרה, "אלה הנהלים כאן, חייל!"
יש משהו מטריד מאוד בקול הזה שאיני מצליח להצביע עליו. אני מנסה לאמץ את מוחי, לקלף את הרוגע המלאכותי ששכלי שרוי בו… משהו מסתתר שם, אני בטוח.
לפתע, הבזק חזון רגעי חולף בראשי: פלדה קרה, הד של קולות מלחמה…
אני מעביר את ידי על השתל המתכתי שיש לי ליד האוזן, יודע שלא היה לי אחד כזה לפני כן.
לפני מה?
"רגע, אני לא מבין… מדוע אין לנו נשק?"
הקול לא משיב, רק צוחק. צחוקו צרוד ומרושע.
"מי אתה?" אני שב ושואל.
"אנוכי המדינה, אנוכי העם."
"איזה עם? מדינה של מי?"
הקול צוחק שוב.
"מאוחר מדי, כופר." הוא אומר. "תורך הגיע."
אני מרים את ראשי ומביט בקרן הכחולה צונחת.
"אללה אכבר!" צועק הקול.
ואז יש רק דממה.