Just another Corky.net Blogs weblog

האורח מהחלל החיצון הגיע באמצע הלילה.
אני ישנתי כמו תינוק באותו זמן, אבל אחי זאן – הוא משהו מיוחד באמת. אפילו אם ראפטיגל תמים יחלוף ליד החלון שלנו בלילה – הוא יבחין. סוג של פרנויה, אתם יודעים.

"צ'אק, תתעורר!" הוא לחש וטלטל אותי בכתף.
זיהיתי את אפלוליתו הנמוכה ורחבת הכתפיים, וראיתי שהוא מחזיק רובה בידו השמאלית.
"מה לא בסדר איתך, בנאדם?" נהמתי בזעף, "תן לישון כמו שצריך!"
"ששש!" הוא השתיק אותי, "אני חושב שיש לנו אורחים."
מצמצתי בישנוניות.
"אורחים? על איזה מן אורחים אתה מדבר?"
זאן לא השיב, רק הצביע בידו לכיוון החצר האחורית. אור חזק בקע דרך הסדק בדלת, כאילו מישהו הצית לפיד בגודל עץ שם בחוץ.
"מה לעזאזל?!" קיללתי בשקט וגיששתי אחרי הרובה שלי.
"כבר הוצאתי אותו בשבילך," אמר זאן וזרק אותו על המיטה. בדקתי שהמחסנית טעונה, ואמרתי לו, "בוא, כדאי שנלך לבדוק מה זה."

היא הייתה כסופה, וגדולה, ואליפטית. כמו ביצה ארורה. והאור שבקע היכן שהוא מתחתיה עורר בראשי אסוציאציות מלוכלכות.
"תראה," אמרתי לזאן, "מה החרא הזה אמור להיות?"
זאן מצמץ ולא אמר דבר, רק הרים את הרובה שלו והתחיל לרוקן לתוכה את המחסנית. הכדורים נהדפו ממנה כמו כדורי פינפונג, אבל לא גרמו לה אפילו שריטה.
"מה אתה עושה, מטומטם?!" תפסתי את הרובה שלו והפלתי אותו ארצה. "אין לנו מספיק בעיות עם משטרת המס, שאתה רוצה להסיט נגדנו גם את החייזרים?!"
זאן השפיל את מבטו במבוכה.
"אבל חשבתי שאולי הם עוינים…"
גיחכתי.
"אם הם עוינים, וזאת הטכנולוגיה שלהם – אין לנו ממילא שום טעם להילחם בהם."
ברגע שסיימתי לומר זאת, דלת מלבנית נפתחה מבפנים וצנחה על הדשא, מרסקת בדרך כמה מפרחי הרקפת שזאן שתל בשנה שעברה. חוצן גבוה ושמנמן נעמד בפתחה ובחן אותנו.
"לירות בו עכשיו, צ'אק?" שאל זאן, אבל אני הנדתי בראשי.
כעבור כמה רגעים של הסתכלות, נראה היה שהיצור הגיע סופסוף לכלל החלטה. הוא קפץ ונפל על רגליו. אחר כך הרים אלינו מבט מסוקרן והתיישר. הוא נראה אנושי, למרות שהחליפה שלבש הייתה מוזרה. נדמה היה שהראש שלו קטן ורזה בהרבה מהגוף עצמו, שהיה שמן וגדול – אבל לא נראה היה שזה הפריע לו, אז לא הערנו שום דבר בקשר לזה. הוא חייך אלינו, ואז הושיט את ידו באיטיות לתוך הצווארון הגדול שלו, כאילו רצה שנראה שהוא לא מוציא נשק.
"לירות בו עכשיו?" שאל זאן בתסכול.
"אל תחשוב על זה אפילו." אמרתי.
האורח שלנו לחץ על כפתור קטן שהיה ממוקם בצווארונו ואורות כחולים וקטנים החלו לנצנץ מתוכו.
"פני לשלום." אמר קול זר בתוך הראש שלי. הבטתי בזאן, שעיניו נפערו באימה, וידעתי שהוא שמע את זה גם.
החוצן חייך. "אין צורך להיבהל, רבותיי. אני בן אנוש בדיוק כמוכם. זוהי סך הכל מערכת תקשורת רב-לשונית נוחה שבעזרתה נוכל לדבר. אתם מבינים בוודאי שבתור מבקר זר, אין לי שום מידע מדויק אודות השפה המקומית שלכם. לכן, אני חושש, ניאלץ לתקשר בדרך הזאת לזמן מה. זה נקרא טלפתיה."

למדנו להכיר את החוצן די טוב בשעות הבאות. שמו היה ארנולד, כך הסתבר לנו במהלך הארוחה, והוא היה אסטרונאוט, כמו המייסדים הראשונים של המושבה שלנו. המשימה שלו הייתה לחדש את הקשר עם המושבות האנושיות השונות שנשכחו במהלך "המלחמה החמישית הגדולה", כפי שקרא לה.
"והנה אני כאן, אוכל בחברתכם את הבשר המעולה הזה." הוא סיכם את סיפורו בזמן שקרע בשיניו פיסה מהסטייק שהכנתי.
זאן חייך בפעם הראשונה.
"אתה אוהב את זה, אה?"
האסטרונאוט הנהן.
"אילו רק ידעת כמה זמן לא אכלתי בשר טוב כל כך!"
הוא עשה טעות כשאמר זאת, כי עכשיו זאן נראה נלהב בעליל.
"הו כן, בנאדם! אבל אתה לא יודע מה זאת הנאה מבשר עד שאתה צד אותו!"
ארנולד החזיר לו חיוך.
"אז אני מבין שאתם עוסקים כאן בציד, רבותיי."
"כן," השבתי לו, "זאת הסיבה שבגללה רכשנו את הבקתה הזאת, שקרובה ליער. נוח יותר לצוד כאן, אתה מבין."
"אני מבין." אמר ארנולד. "אני בעצמי נהגתי לעסוק בציד פעם. רק שזה היה ממש מזמן, בקנזס, כשהייתי עוד נער."
"אז אולי תרצה להצטרף אלינו מחר." הציע זאן, "יהיה כיף."
"אני חושב שזה יהיה נהדר." השיב ארנולד. "ואחרי זה אצטרך שתובילו אותי למוסד השלטוני הקרוב אליכם."

בבוקר ארזנו את הרובים ויצאנו לדרך. אני נהגתי בג'יפ, בזמן שזאן הסביר לאורח שלנו את אופן תפקוד האקדח. ראפטיגל קטן חצה את דרכנו, ושמעתי איך ארנולד שאל "אנחנו הולכים לצוד אותו?"
זאן צחק.
"אה, לא, אחי. זה ראפטיגל. הבשר שלו לא טעים במיוחד."
נסענו עוד כמה קילומטרים, עד שנכנסנו עמוק מספיק לתוך החורשה.
התמקמנו בין השיחים וחיכינו.

עברה בקושי שעה עד ששמעתי רעש מתוך אחד העצים. סימנתי בראשי לזאן וארנולד. הם הנהנו.
היצור העירום חיבק את גזע העץ כשגלש בקלילות לקרקע. שיערו השחור גלש ברישול על כתפיו, ומבטו, כצפוי, היה מלוכסן-מעוות. זאן החליף איתי מבטים מרובי משמעות כשחבריו הקטנים לקבוצה החליקו גם הם מהעץ. הבטתי בארנולד וראיתי כבר אז שיש משהו מוזר בפרצוף המבולבל שעשה.
"מונגולואידים!" צעקתי, וזינקתי מתוך המסתור.
"מונגולואידים!" זאן הצטרף אלי, וירה בפראות מתוך האקדח.
הם היו טיפשים מכדי לברוח לעומק היער. במקום זה, הם רצו אחד לכיוון השני, כשהם מתנגשים זה בזה ונופלים. ראשו של אחד מהם נופץ בשנייה, השני התאושש וניסה לקום ולברוח, אבל הכדור שלי חורר את בטנו.
"לא! מה אתם עושים?!" צעק ארנולד בתוך הראש של שנינו. אבל אנחנו לא התייחסנו. המונגולואיד השלישי זינק על רגליו וניסה שוב לברוח. זאן כיוון את אקדחו וירה ברגלו. אני יריתי גם, אבל פספסתי. זאן צלף טוב יותר ממני, ללא שום ספק – הוא כיוון את אקדחו פעם נוספת ופוצץ לו את קנה הנשימה.

"תפסיקו!"
ארנולד רץ קדימה וגהר מעל הגופה המדממת. הוא הסתיר אותו בגופו, לא מניח לנו להתקרב, כך לי ולזאן נותר רק לבהות בו בתימהון, כשהמונגולואיד מפרכס את פרכוסיו האחרונים בין זרועותיו. כשהיצור נדם, ארנולד הרים אלינו עיניים אדומות מדמעות ולחש:
"בדם קר! אתם… רצחתם אותו בדם קר!"
אני וזאן החלפנו מבטים מבולבלים.
"זה לא רצח," פתחתי את פי לדבר, "זהו ציד חוקי של מונגולואידים פראיים."
"אבל הם בני אדם!" הוא התפרץ בייללה.
"הם לא בני אדם," זאן תיקן אותו בנימה שהייתה מיזוג של בוז ורחמים. הוא מעולם לא חיבב יפי-נפש. גם אם הם אורחים מהחלל החיצון.
"הם מונגולואידים," המשכתי אותו בקול יותר פייסני, "הם לא בני אדם – כי הם אינם יודעים לחשוב."
"אבל הם מרגישים!" ארנולד התייפח.
הבטתי בו, ולפתע הוא נראה לי כה קטן ולחש. הנחתי יד על גבו, ולראשונה חשתי את החומר המשונה שממנו הייתה עשויה חליפתו – הוא היה רך וגמיש.
"תראה, כולנו היינו רוצים להפסיק לאכול אותם – אבל, אתה מבין, אין לנו ברירה. אנחנו לא יכולים לאכול ראפטיגלים – בשרם יבש מדי. והצמחים – אני מאמין שאיש אינו יכול להתקיים מצמחים."
"אבל אצלי בכוכב, יש אנשים…" שמעתי את ארנולד ממלמל בחולשה.
"אם יש כאלה," אמר זאן, "הם בוודאי חייבים להיות כבר מתים."

ארנולד לא דיבר עוד. הוא נכנס בשתיקה לתוך הג'יפ ורק השקיף כל הדרך החוצה מבעד לחלון הכהה.
"חכו," הוא אמר לפתע, כשעברנו כבר מחצית מן הדרך, "תעצרו את הרכב."
עצרנו ליד נחל כחול-ירקרק ששכחתי את שמו. ארנולד צלע לשם בחולשה והקיא את נשמתו. כשסיים, הוא הסתובב אלינו ופניו נראו חיוורות כמו של רוח.
"קדימה, לאוטו!" צעק זאן.
ולי היה נדמה שיש משהו מוזר בעמידתו. נראה היה שרגלו ניצבת על מעין בליטה מתוך הקרקע.
אמרתי, "חכה רגע."
אבל זה היה רגע אחד מאוחר מדי. ארנולד פסע עם רגלו האחת לפנים, והראפטיגל שהסתתר תחת רגלו השנייה נבהל ופתח במנוסה.
מעולם לא אוכל לשכוח את עיניו המופתעות שנפערו באימה כשהחליק לאחור וצנח לתוך הנחל המלוכלך. שמענו פכפוך מים, וזמזום חשמלי. ואחר כך ארנולד צרח. צרח הרבה, וממש לא ברור. צרחות שהיו כמו אוסף מילים לא ברורות. לראשונה מאז שפגשנו אותו, הוא השמיע את קולו לא דרך ראשנו, אלא דרך שפתיו. שפתיו וגרונו.
"הלפ מי! פליז הלפ מי!" האסטרונאוט צעק.
"אתה שומע מה הוא אומר?" שאל אותי אחי הצעיר.
"זה נשמע כמו שפה אחרת." אמרתי.
"לא. הוא מדבר ג'יבריש," זאן חייך בזדוניות כשטען את הרובה שלו, "הטרף הזה הוא שלי."

אז 'תם מבינים, אני יושב ככה בכיתה – יש שיעור מתמטיקה, שעה שביעית. שעמום טוטאלי. הכיסא לידי ריק, כי ברוך לא הגיע – אז אין לי עם מי לפטפט. אבל זאתי… הבחורה החדשה, יושבת שולחן לפניי. יש לה שיער חום-כהה, כחול בקצוות ואסוף בגומייה ורודה.
המורה מדברת, ואני לפעמים מקשיב. אין לי הרבה מה לעשות.
אני בודק את החדשה מאחור: הסוודר שלה מורם מעט, מותיר רווח של עור-גב חשוף בין שוליו התחתונים לבין קו המכנסיים הנמוך. יש לה תחת חמוד, ומעט מעליו, בחלק החשוף של הגב, יש נקודת חן כהה ועגולה – כמה נחמד!
אני מעביר את מבטי אל המחברת שלה. היא עוקבת אחרי הדברים של המורה בקפדנות, רושמת הכול בכתב מסודר ויפה – זה ממש לא אנושי, אני חושב לעצמי. כל מה שאני שומע זה רק "בלה, בלה, בלה"…
המבט שלי גולש לאורך הגב שלה, עוקב אחרי העיקול של גזרתה. אני לא יודע למה, אבל הקשתות הסימטריות של המותניים שלה מזכירות במש'ו כינור… רק הרבה יותר סקסי.
ואז אני רואה את זה. לעזאזל!
שערה בודדה וארוכה מתנתקת מראשה. היא צונחת ונדבקת לסוודר. קצה אחד שלה בולט החוצה – מעורר בי דחף פתאומי ונסתר.
שניות חולפות כדקות, והידיים שלי מזיעות בטירוף. אני כבר לא שומע את המורה בכלל.
הכול נהיה איטי, והאצבעות שלי מפרכסות בעצבנות. אני רוצה את השערה הזאת!
המבט שלי עוקב אחר גבה העולה והיורד כמו אחר מטוטלת – הוא מזדקף כשהיא מקשיבה למה שהמורה אומרת, ומתקמר כאשר היא רוכנת מעל המחברת בשביל לרשום את מה שנאמר.
הרצון העז שלי הופך לקיבעון. השיעור משעמם, ושום דבר כבר לא מעניין אותי… רק השערה. אבל מה אם היא תרגיש? אני מהסס. ידי המונחת על השולחן דרוכה כמו נמר שמוכן לזנק. האצבעות כל הזמן נפרשות ומתכווצות לתוך אגרוף. נפרשות ומתכווצות… נפרשות.
אני מושיט יד רועדת, חופן אוויר בתקווה לדוג אותה במקרה – אך השערה נרתעת לאחור עם הרוח, כאילו יש לה חיים משלה. אני מנסה שוב – השערה שוב חומקת ממני בסנטימטר, מספיקה לדגדג לי רק את קצה האגודל. כעת היא נדבקת לסוודר שלה לחלוטין. אני נושך את שפתי – ההזדמנות אבדה. החדשה מכרסמת את המחק שבקצה העיפרון ושוקעת לאחור בתוך משענת הכיסא.
בא לי לצעוק.
אבל רגע, לפתע היא שוב רוכנת קדימה – מעתיקה את השיעורים שהמורה רושמת על הלוח. הגב שלה מתעקל ואני מתקשה להאמין למראה עיניי: השערה התנתקה עד מחציתה מהסוודר! אני שולח את ידי במהירות – בלי שום היסוס או המתנה – וקוטף אותה.
ניצחון! חיוך נסוך עונג נמרח על פניי. כשאני מרים את מבטי, אני קולט שהמורה מסתכלת עליי במבט מוזר.

הצלצול מזמזם בקול, מעיר תלמידים שנרדמו.
אני מלפף את השערה סביב אצבעות יד שמאל ויוצא מהכיתה.
"היי!" אני שומע קול מאחוריי. "אתה יכול לעזור לי בבקשה?"
אני עוצר את נשמתי ומסתובב. זאת החדשה.
"כן, בטח. מה את צריכה?"
"אתה יודע אולי מה הדרך לבריכה?"
"כן. יש לך שם שיעור עכשיו?"
"אה, לא – רק רציתי לראות אותה. אני חדשה, ובבית ספר הקודם שלי לא היה דבר כזה."
"מתכוונת להבריז, אה?"
היא מסמיקה.
"כן."
אני מסתכל על השעון – חמש דקות לתחילת השיעור.
"טוב, בואי אחריי."
אנחנו הולכים אל המעלית. מחכים קצת.
"קומה שתיים זה לבריכה." אני מסביר לה כשהדלת נפתחת. "קומה ארבע זה לחזור לכאן בחזרה."
היא מהנהנת. "תודה לך! אגב, אני יערה."
"אני שאול."
זמזום אזהרה חרישי נשמע ומחיצתה השקופה של דלת המעלית מפרידה בינינו. יערה מנופפת לי לשלום ומפריחה נשיקה באוויר. אחר כך, המעלית מתחילה לשקוע.

השיעור הבא – ביולוגיה. אני יושב במעבדה ומרגיש שממש אין לי כוח לכל הבולשיט הזה.
אנזימים, חומצות אמיניות, ריבוזומים – למי איכפת?
המיקרוסקופ ניצב על השולחן שלי – מחכה שישתמשו בו. אני מוריד את הראש ומביט לתוכו.
"מה 'תה עושה?!" דוד ממרפק אותי בצלעות.
"מה הבעיה?" אני שואל.
"עוד לא התחלנו ת'ניסוי!"
"אני יודע. עזוב 'תי, בנאדם, פשוט אין לי כוח להקשיב."
בדיעבד, אני נזכר בשערה של יערה. אני שולח יד לכיס מכנסיי ומוציא אותה החוצה. היא רכה, ויש לה ריח נעים של שמפו כשאני מקרב אותה לאף. מעניין יהיה לראות אותה דרך המיקרוסקופ.
מבלי לחשוב פעמיים, אני מכניס אותה למקום המתאים ומביט לתוך העינית. עוברות כמה שניות לפני שהתמונה מתבהרת – ואז אני נרתע לאחור. שאוֹל וארגמן! מה שאני רואה דומה להר געש מתפרץ: לבה וגופרית ניתזים לכל מקום, הכל מתמלא באש ושחור-פחם.
"וואו! לעזאזל!" אני צועק. כולם מסתובבים להביט בי.
"אני לא יודע איזה מן חומר אתה לוקח," מסנן דוד מבין שיניו. "אבל אתה חייב להפסיק עם זה – זה דופק לך ת'מוח."
"שאול, אתה בסדר?" שואלת המורה. היא נראית מודאגת.
"אני… אני לא מרגיש כל כך טוב. אפשר לצאת?"
היא מהנהנת.
"תשתה, תשטוף את הפנים, ותחזור לכאן כשתהיה מוכן."
"תודה." אני אומר ויוצא מהכיתה.

זה לא הגיוני, אני אומר לעצמי כשאני הולך במסדרון. זה לא יכול להיות. משהו ממש, אבל ממש, לא בסדר איתי. אני נכנס לשירותים, רוכן מעל הכיור, שותה את המים מהברז ומרטיב את השיער.
"לא אמור להיות לך שיעור עכשיו?"
אני מביט הצידה. זאת שירה, מסדרת לעצמה את הליפסטיק ליד המראה.
"אין לי כוח לכל הזבל הזה," אני משיב, "יש לי כבר הזיות."
"אתה לא הוזה, אידיוט, נכנסת לשירותים של הבנות."
אני מטלטל את ראשי. "לעזאזל."
"אתה באמת מסטול ממשהו עכשיו, או שאתה רק מתנהג ככה?" היא מתעניינת.
אני מביט במראה. בבואתה היַאפּית והמסודרת של שירה ניצבת כניגוד מוחלט לבבואתי שלי – רוח רפאים היפית משנות השבעים. זקן מוזנח על מחצית מהפנים, שיער חום-כהה וגלי שמגיע עד לכתפיים…
"זה טבעי לחלוטין, מותק," אני אומר. "הבית ספר הזה דופק לי את המוח."
"לא ידעת שהתבטלה היום שעת אפס, הא?"
"אל תשאלי."
"אולי כדאי לך ללכת למועדון התלמידים, לישון כמו שצריך." היא מציעה.
"נשמע כמו רעיון טוב."

אפילו לא טורח לקחת את המעלית, אני סוחב את עצמי במורד המדרגות, קומה אחת למטה.
על דלת המועדון יש שלט ענק שמבשר את שמו. אני נכנס פנימה.
"שאול!" צועק אריק מחדר המשחקים ומסמן לי בידו שאתקרב. גם דור ועומר שם, עומדים ליד שולחן הביליארד עם מקלות בידיהם.
"מה אתם עושים כאן?" אני שואל.
"יש לנו 'אזרחות פעילה' עוד שעתיים," אומר עומר. "אז אנחנו תקועים כאן עד אז. רוצה להצטרף למשחק?"
"לאא, אני סחוט לחלוטין. חדר ההקרנה פתוח?"
"נדמה לי."

אני פותח את הדלת וקורס על הספה. המקרן מפזר אור כחול ריקני על הקיר שממול.
להעביר ערוץ? אין לי כוח לקום.
עיניי נעצמות מעצמן ואני שוקע לאיטי בשינה ברוכה.

"Hey, wake up!"
מישהו מטלטל אותי בכתפי.
"ממ…מה?"
אני ממצמץ בחשכה, מביט בצללית שמולי ולא מאמין למראה עיניי. אלוהים אדירים!
"אלביס?!"
פניו השמנמנות עם התסרוקת הגבוהה מביטות בי, מוארות בכחול של קרן המקרן.
"I believe in you, talking hot dog." הוא אומר ומתמזג בחשכה. המקרן כבה.

הדלת נפתחת בתנופה. אור חזק מסנוור את עיניי.
"אלוהים אדירים, מה עשית?!" צווחת שישיסטית מזועזעת, "שברת את המקרן! אתה יודע שחלקי החילוף שלו מיובאים מסין הקומוניסטית בהון תועפות?! אתה כל כך הולך לשלם על זה!"
"לא שברתי אותו – הוא נכבה לבד." אני מסביר. "חוץ מזה, מי את בכלל?"
"אני אחראית על מועדון התלמידים להערב." היא אומרת עם יותר משמץ גאווה בקולה. "תראה, אפילו קיבלתי סיכה!"
"רגע, להערב?! מה השעה עכשיו?"
"בסביבות חמש, אני חושבת."
"לעזאזל, ישנתי יותר מדי."
אני קם מהספה.
"היי, לאן אתה חושב שאתה הולך?!"
היא חוסמת בגופה את היציאה.
אני נאנח ומוציא את הארנק שלי. "כמה את רוצה, ילדה? חמש שקל?"
השישיסטית מנידה בראשה.
"זה לא עניין של כסף. זה עניין של עקרונות."
"שירלי, עזבי, אני אטפל בזה." מישהי אומרת.
"אבל-" היא מנסה למחות.
"את יכולה ללכת, אני אסדר את הכל."
הצוציקית מזעימה פנים.
"רק שתדעי, אני הולכת לדווח על זה לרכזת!" היא מספיקה לצעוק לפני שיוצאת החוצה.

"לא ידעתי שאת בוועד של המועדון." אני אומר ליערה.
"יש הרבה דברים שאתה לא יודע עליי." היא מחייכת. "אתה נראה רדום. להכין לך קפה?"
"כן, בבקשה."
היא ניגשת לכיור ומוציאה נס-קפה מהמגירה.
"אתה יודע, אני מתה על הבית ספר הזה." היא אומרת ומניחה בכוס כפית אחת מהאבקה החומה. "יש כאן כל כך הרבה מקום ל… הממ… אתה יודע, לממש את עצמי. שתיים סוכר?"
"אחת." אני אומר ומתיישב ליד המזנון.
"ומה איתך?" היא שואלת, "אתה בטח נהנה ללמוד כאן, נכון?"
אני מביט בה במבט סתום.
"אנ'לא יודע על מה את מדברת. אין שום קשר בין הנאה לבית ספר הזה. זה גיהינום – פשוט כך."
יערה מחייכת ומוסיפה מים חמים. אד לבן קל עולה מתוך הכוס כשהיא עושה זאת.
"עדיין לא, חמוד. עדיין לא. חלב?"
"כן." אני אומר ולוקח ממנה את הקפה. "אז איך היה בבריכה?"
"מהנה מאוד." היא משיבה עם איזושהי ציפייה מתוחה בקולה. המבט שלה נעוץ בכוס שאני מחזיק. אני לוגם.
"הממ… זה טעים!"
"תודה." היא אומרת. "השתדלתי מאוד להכין את זה לפי ספר ההוראות." פתאום, הכל מתערפל סביבי והראש שלי מתחיל להסתובב. "אתה מרגיש כבר את ההשפעה?"
"ה-ש-פעה?" אני אומר בקול איטי להפליא. "אי-זו ה-ש-פ-עה?"
יערה מחייכת, תופסת אותי בשיער ודופקת את הראש שלי על השולחן.
"תישן עכשיו." היא אומרת על רקע קול תרועת החצוצרות שבאוזניי.
הכל נהיה שחור.

אני פוקח ת'עיניים, מרגיש דשא קר מתחת לגבי החשוף.
"מה לעזאזל?"
יערה מביטה בי מלמעלה.
"ברוך שובך, אהובי." היא אומרת ושולפת סכין מעוקלת.
אני מנסה להזיז את הידיים והרגליים אך מגלה שהן קשורות.
"מה… מה את עושה?"
היא מצחקקת.
"עוד לא הבנת? אתה תהיה הקורבן שלי."
"מה?!" זה כבר מזמן הפסיק להיות מצחיק. "קורבן?!"
"מצטערת, זה לא אישי. אני צריכה לבחור קורבן אדם כדי להשלים את הטקס."
"אה?"
"פתיחת שער לגיהינום." היא מסבירה. "עמק בן הינום נסתם כבר מזמן מכל הדוסים האלה שבאים להתפלל שם. אדון האופל נאלץ לחפש מקום חדש. מקום כלשהו שבו יש הרבה אנשים מדוכאים וסובלים, אתה יודע…"
היא מרימה את הסכין.
"אבל… אבל…" פתאום יש לי גוש מר בגרון והעיניים שלי צורבות. "יערה, למה דווקא אני?"
"אוי, אל תבכה מתוק!" היא אומרת. "אמרתי לך, זה לא אישי. אתה פשוט היית הכי קרוב מכולם לחשוף את הכיסוי שלי. אתה באמת חושב שאני לא יודעת ממה שעשית עם השערה שלי? כואב לי רק לדמיין מה שהיה קורה אם עוד מישהו היה מגלה על זה. כמעט הרסת את הכל."
"זה אומר שאת לא הולכת לשחרר אותי?"
יערה אומרת. "לוציפר! הקורבן הזה מוקדש לך!"
אני צורח הכי חזק שאני יכול, אבל אף אחד לא שומע.

אפילוג

נשארו לי רק אלף שלוש-מאות חמישים ושתיים שעות עד סוף היום. זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע – כבר התרגלתי ליום לימודים ארוך. נכון, זה די מעייף, אבל בסופו של דבר זה משתלם. משישי בערב עד שבת מסיעים אותנו בחינם לאיזה אתר נופש. אילת או מש'ו כזה. אני לא אומר את זה על הרבה מקומות, אבל המקום ההוא פשוט גן עדן. בי"ס, לעומת זאת, כמעט בלתי נסבל. המיזוג ממש גרוע: חם כמו בלוע של הר געש. כבר שנים שאני שולח מכתבים זועמים להנהלה. אבל זה מילא… אני עדיין לא מבין למה יש לנו כל כך הרבה שיעורי מתמטיקה. אפילו חובב חשבון מושבע יסכים איתי שחמש-מאות שעות בשבוע זה קצת מוגזם. אחרי זיבולי השכל של המורה למתמטיקה כמעט ולא נשאר לי כוח לאורגיות ההמוניות ברחבת י"ב שמועצת התלמידים מארגנת. נו, באמת…
…

תודה מיוחדת לשאול גרוס, יובל למברג ועמית זלמן. על ההשראה.