"צעד קדימה." קול זר לוחש לי באוזן.
הטור מתקצר ואני צועד, מרגיש קרוב יותר לקצה. קרן אור יורדת מהשמים, לוקחת איתה עוד שורת חיילים. כשהיא מתפוגגת, רק ריח תאים שרופים נותר באוויר.
"תזכיר לי שוב, מי אתה?" אני שואל.
הקול נוחר בבוז.
"אתה לא אמור לשאול שאלות כאלה, חייל! אני המדינה, אני העם!"
"באמת?" אני שואל, "אתה לא נשמע כמוהם."
הקול נשמע זועף כעת.
"עלייך לציית, חייל!"
אני מביט למעלה. כל פעם שהקרן יורדת, היא לוקחת איתה חופן חיילים ולא מותירה דבר במקומם.
"אני לא חושב שזה בטוח כל כך."
"אל תחשוב, חייל – ציית!" נובח הקול. יש לו מבטא משונה.
אני מביט סביבי: כל החיילים צועדים בטורים, עיניהם נעוצות קדימה, מבטם חסר חיים.
"מדוע כולם לבושים בחלוקים שחורים?" אני שואל.
"מה זאת אומרת?" משיב הקול בחזרה, "אלה הנהלים כאן, חייל!"
יש משהו מטריד מאוד בקול הזה שאיני מצליח להצביע עליו. אני מנסה לאמץ את מוחי, לקלף את הרוגע המלאכותי ששכלי שרוי בו… משהו מסתתר שם, אני בטוח.
לפתע, הבזק חזון רגעי חולף בראשי: פלדה קרה, הד של קולות מלחמה…
אני מעביר את ידי על השתל המתכתי שיש לי ליד האוזן, יודע שלא היה לי אחד כזה לפני כן.
לפני מה?
"רגע, אני לא מבין… מדוע אין לנו נשק?"
הקול לא משיב, רק צוחק. צחוקו צרוד ומרושע.
"מי אתה?" אני שב ושואל.
"אנוכי המדינה, אנוכי העם."
"איזה עם? מדינה של מי?"
הקול צוחק שוב.
"מאוחר מדי, כופר." הוא אומר. "תורך הגיע."
אני מרים את ראשי ומביט בקרן הכחולה צונחת.
"אללה אכבר!" צועק הקול.
ואז יש רק דממה.