Just another Corky.net Blogs weblog

האורח מהחלל החיצון הגיע באמצע הלילה.
אני ישנתי כמו תינוק באותו זמן, אבל אחי זאן – הוא משהו מיוחד באמת. אפילו אם ראפטיגל תמים יחלוף ליד החלון שלנו בלילה – הוא יבחין. סוג של פרנויה, אתם יודעים.

"צ'אק, תתעורר!" הוא לחש וטלטל אותי בכתף.
זיהיתי את אפלוליתו הנמוכה ורחבת הכתפיים, וראיתי שהוא מחזיק רובה בידו השמאלית.
"מה לא בסדר איתך, בנאדם?" נהמתי בזעף, "תן לישון כמו שצריך!"
"ששש!" הוא השתיק אותי, "אני חושב שיש לנו אורחים."
מצמצתי בישנוניות.
"אורחים? על איזה מן אורחים אתה מדבר?"
זאן לא השיב, רק הצביע בידו לכיוון החצר האחורית. אור חזק בקע דרך הסדק בדלת, כאילו מישהו הצית לפיד בגודל עץ שם בחוץ.
"מה לעזאזל?!" קיללתי בשקט וגיששתי אחרי הרובה שלי.
"כבר הוצאתי אותו בשבילך," אמר זאן וזרק אותו על המיטה. בדקתי שהמחסנית טעונה, ואמרתי לו, "בוא, כדאי שנלך לבדוק מה זה."

היא הייתה כסופה, וגדולה, ואליפטית. כמו ביצה ארורה. והאור שבקע היכן שהוא מתחתיה עורר בראשי אסוציאציות מלוכלכות.
"תראה," אמרתי לזאן, "מה החרא הזה אמור להיות?"
זאן מצמץ ולא אמר דבר, רק הרים את הרובה שלו והתחיל לרוקן לתוכה את המחסנית. הכדורים נהדפו ממנה כמו כדורי פינפונג, אבל לא גרמו לה אפילו שריטה.
"מה אתה עושה, מטומטם?!" תפסתי את הרובה שלו והפלתי אותו ארצה. "אין לנו מספיק בעיות עם משטרת המס, שאתה רוצה להסיט נגדנו גם את החייזרים?!"
זאן השפיל את מבטו במבוכה.
"אבל חשבתי שאולי הם עוינים…"
גיחכתי.
"אם הם עוינים, וזאת הטכנולוגיה שלהם – אין לנו ממילא שום טעם להילחם בהם."
ברגע שסיימתי לומר זאת, דלת מלבנית נפתחה מבפנים וצנחה על הדשא, מרסקת בדרך כמה מפרחי הרקפת שזאן שתל בשנה שעברה. חוצן גבוה ושמנמן נעמד בפתחה ובחן אותנו.
"לירות בו עכשיו, צ'אק?" שאל זאן, אבל אני הנדתי בראשי.
כעבור כמה רגעים של הסתכלות, נראה היה שהיצור הגיע סופסוף לכלל החלטה. הוא קפץ ונפל על רגליו. אחר כך הרים אלינו מבט מסוקרן והתיישר. הוא נראה אנושי, למרות שהחליפה שלבש הייתה מוזרה. נדמה היה שהראש שלו קטן ורזה בהרבה מהגוף עצמו, שהיה שמן וגדול – אבל לא נראה היה שזה הפריע לו, אז לא הערנו שום דבר בקשר לזה. הוא חייך אלינו, ואז הושיט את ידו באיטיות לתוך הצווארון הגדול שלו, כאילו רצה שנראה שהוא לא מוציא נשק.
"לירות בו עכשיו?" שאל זאן בתסכול.
"אל תחשוב על זה אפילו." אמרתי.
האורח שלנו לחץ על כפתור קטן שהיה ממוקם בצווארונו ואורות כחולים וקטנים החלו לנצנץ מתוכו.
"פני לשלום." אמר קול זר בתוך הראש שלי. הבטתי בזאן, שעיניו נפערו באימה, וידעתי שהוא שמע את זה גם.
החוצן חייך. "אין צורך להיבהל, רבותיי. אני בן אנוש בדיוק כמוכם. זוהי סך הכל מערכת תקשורת רב-לשונית נוחה שבעזרתה נוכל לדבר. אתם מבינים בוודאי שבתור מבקר זר, אין לי שום מידע מדויק אודות השפה המקומית שלכם. לכן, אני חושש, ניאלץ לתקשר בדרך הזאת לזמן מה. זה נקרא טלפתיה."

למדנו להכיר את החוצן די טוב בשעות הבאות. שמו היה ארנולד, כך הסתבר לנו במהלך הארוחה, והוא היה אסטרונאוט, כמו המייסדים הראשונים של המושבה שלנו. המשימה שלו הייתה לחדש את הקשר עם המושבות האנושיות השונות שנשכחו במהלך "המלחמה החמישית הגדולה", כפי שקרא לה.
"והנה אני כאן, אוכל בחברתכם את הבשר המעולה הזה." הוא סיכם את סיפורו בזמן שקרע בשיניו פיסה מהסטייק שהכנתי.
זאן חייך בפעם הראשונה.
"אתה אוהב את זה, אה?"
האסטרונאוט הנהן.
"אילו רק ידעת כמה זמן לא אכלתי בשר טוב כל כך!"
הוא עשה טעות כשאמר זאת, כי עכשיו זאן נראה נלהב בעליל.
"הו כן, בנאדם! אבל אתה לא יודע מה זאת הנאה מבשר עד שאתה צד אותו!"
ארנולד החזיר לו חיוך.
"אז אני מבין שאתם עוסקים כאן בציד, רבותיי."
"כן," השבתי לו, "זאת הסיבה שבגללה רכשנו את הבקתה הזאת, שקרובה ליער. נוח יותר לצוד כאן, אתה מבין."
"אני מבין." אמר ארנולד. "אני בעצמי נהגתי לעסוק בציד פעם. רק שזה היה ממש מזמן, בקנזס, כשהייתי עוד נער."
"אז אולי תרצה להצטרף אלינו מחר." הציע זאן, "יהיה כיף."
"אני חושב שזה יהיה נהדר." השיב ארנולד. "ואחרי זה אצטרך שתובילו אותי למוסד השלטוני הקרוב אליכם."

בבוקר ארזנו את הרובים ויצאנו לדרך. אני נהגתי בג'יפ, בזמן שזאן הסביר לאורח שלנו את אופן תפקוד האקדח. ראפטיגל קטן חצה את דרכנו, ושמעתי איך ארנולד שאל "אנחנו הולכים לצוד אותו?"
זאן צחק.
"אה, לא, אחי. זה ראפטיגל. הבשר שלו לא טעים במיוחד."
נסענו עוד כמה קילומטרים, עד שנכנסנו עמוק מספיק לתוך החורשה.
התמקמנו בין השיחים וחיכינו.

עברה בקושי שעה עד ששמעתי רעש מתוך אחד העצים. סימנתי בראשי לזאן וארנולד. הם הנהנו.
היצור העירום חיבק את גזע העץ כשגלש בקלילות לקרקע. שיערו השחור גלש ברישול על כתפיו, ומבטו, כצפוי, היה מלוכסן-מעוות. זאן החליף איתי מבטים מרובי משמעות כשחבריו הקטנים לקבוצה החליקו גם הם מהעץ. הבטתי בארנולד וראיתי כבר אז שיש משהו מוזר בפרצוף המבולבל שעשה.
"מונגולואידים!" צעקתי, וזינקתי מתוך המסתור.
"מונגולואידים!" זאן הצטרף אלי, וירה בפראות מתוך האקדח.
הם היו טיפשים מכדי לברוח לעומק היער. במקום זה, הם רצו אחד לכיוון השני, כשהם מתנגשים זה בזה ונופלים. ראשו של אחד מהם נופץ בשנייה, השני התאושש וניסה לקום ולברוח, אבל הכדור שלי חורר את בטנו.
"לא! מה אתם עושים?!" צעק ארנולד בתוך הראש של שנינו. אבל אנחנו לא התייחסנו. המונגולואיד השלישי זינק על רגליו וניסה שוב לברוח. זאן כיוון את אקדחו וירה ברגלו. אני יריתי גם, אבל פספסתי. זאן צלף טוב יותר ממני, ללא שום ספק – הוא כיוון את אקדחו פעם נוספת ופוצץ לו את קנה הנשימה.

"תפסיקו!"
ארנולד רץ קדימה וגהר מעל הגופה המדממת. הוא הסתיר אותו בגופו, לא מניח לנו להתקרב, כך לי ולזאן נותר רק לבהות בו בתימהון, כשהמונגולואיד מפרכס את פרכוסיו האחרונים בין זרועותיו. כשהיצור נדם, ארנולד הרים אלינו עיניים אדומות מדמעות ולחש:
"בדם קר! אתם… רצחתם אותו בדם קר!"
אני וזאן החלפנו מבטים מבולבלים.
"זה לא רצח," פתחתי את פי לדבר, "זהו ציד חוקי של מונגולואידים פראיים."
"אבל הם בני אדם!" הוא התפרץ בייללה.
"הם לא בני אדם," זאן תיקן אותו בנימה שהייתה מיזוג של בוז ורחמים. הוא מעולם לא חיבב יפי-נפש. גם אם הם אורחים מהחלל החיצון.
"הם מונגולואידים," המשכתי אותו בקול יותר פייסני, "הם לא בני אדם – כי הם אינם יודעים לחשוב."
"אבל הם מרגישים!" ארנולד התייפח.
הבטתי בו, ולפתע הוא נראה לי כה קטן ולחש. הנחתי יד על גבו, ולראשונה חשתי את החומר המשונה שממנו הייתה עשויה חליפתו – הוא היה רך וגמיש.
"תראה, כולנו היינו רוצים להפסיק לאכול אותם – אבל, אתה מבין, אין לנו ברירה. אנחנו לא יכולים לאכול ראפטיגלים – בשרם יבש מדי. והצמחים – אני מאמין שאיש אינו יכול להתקיים מצמחים."
"אבל אצלי בכוכב, יש אנשים…" שמעתי את ארנולד ממלמל בחולשה.
"אם יש כאלה," אמר זאן, "הם בוודאי חייבים להיות כבר מתים."

ארנולד לא דיבר עוד. הוא נכנס בשתיקה לתוך הג'יפ ורק השקיף כל הדרך החוצה מבעד לחלון הכהה.
"חכו," הוא אמר לפתע, כשעברנו כבר מחצית מן הדרך, "תעצרו את הרכב."
עצרנו ליד נחל כחול-ירקרק ששכחתי את שמו. ארנולד צלע לשם בחולשה והקיא את נשמתו. כשסיים, הוא הסתובב אלינו ופניו נראו חיוורות כמו של רוח.
"קדימה, לאוטו!" צעק זאן.
ולי היה נדמה שיש משהו מוזר בעמידתו. נראה היה שרגלו ניצבת על מעין בליטה מתוך הקרקע.
אמרתי, "חכה רגע."
אבל זה היה רגע אחד מאוחר מדי. ארנולד פסע עם רגלו האחת לפנים, והראפטיגל שהסתתר תחת רגלו השנייה נבהל ופתח במנוסה.
מעולם לא אוכל לשכוח את עיניו המופתעות שנפערו באימה כשהחליק לאחור וצנח לתוך הנחל המלוכלך. שמענו פכפוך מים, וזמזום חשמלי. ואחר כך ארנולד צרח. צרח הרבה, וממש לא ברור. צרחות שהיו כמו אוסף מילים לא ברורות. לראשונה מאז שפגשנו אותו, הוא השמיע את קולו לא דרך ראשנו, אלא דרך שפתיו. שפתיו וגרונו.
"הלפ מי! פליז הלפ מי!" האסטרונאוט צעק.
"אתה שומע מה הוא אומר?" שאל אותי אחי הצעיר.
"זה נשמע כמו שפה אחרת." אמרתי.
"לא. הוא מדבר ג'יבריש," זאן חייך בזדוניות כשטען את הרובה שלו, "הטרף הזה הוא שלי."

"צעד קדימה." קול זר לוחש לי באוזן.
הטור מתקצר ואני צועד, מרגיש קרוב יותר לקצה. קרן אור יורדת מהשמים, לוקחת איתה עוד שורת חיילים. כשהיא מתפוגגת, רק ריח תאים שרופים נותר באוויר.
"תזכיר לי שוב, מי אתה?" אני שואל.
הקול נוחר בבוז.
"אתה לא אמור לשאול שאלות כאלה, חייל! אני המדינה, אני העם!"
"באמת?" אני שואל, "אתה לא נשמע כמוהם."
הקול נשמע זועף כעת.
"עלייך לציית, חייל!"
אני מביט למעלה. כל פעם שהקרן יורדת, היא לוקחת איתה חופן חיילים ולא מותירה דבר במקומם.
"אני לא חושב שזה בטוח כל כך."
"אל תחשוב, חייל – ציית!" נובח הקול. יש לו מבטא משונה.
אני מביט סביבי: כל החיילים צועדים בטורים, עיניהם נעוצות קדימה, מבטם חסר חיים.
"מדוע כולם לבושים בחלוקים שחורים?" אני שואל.
"מה זאת אומרת?" משיב הקול בחזרה, "אלה הנהלים כאן, חייל!"
יש משהו מטריד מאוד בקול הזה שאיני מצליח להצביע עליו. אני מנסה לאמץ את מוחי, לקלף את הרוגע המלאכותי ששכלי שרוי בו… משהו מסתתר שם, אני בטוח.
לפתע, הבזק חזון רגעי חולף בראשי: פלדה קרה, הד של קולות מלחמה…
אני מעביר את ידי על השתל המתכתי שיש לי ליד האוזן, יודע שלא היה לי אחד כזה לפני כן.
לפני מה?
"רגע, אני לא מבין… מדוע אין לנו נשק?"
הקול לא משיב, רק צוחק. צחוקו צרוד ומרושע.
"מי אתה?" אני שב ושואל.
"אנוכי המדינה, אנוכי העם."
"איזה עם? מדינה של מי?"
הקול צוחק שוב.
"מאוחר מדי, כופר." הוא אומר. "תורך הגיע."
אני מרים את ראשי ומביט בקרן הכחולה צונחת.
"אללה אכבר!" צועק הקול.
ואז יש רק דממה.

"עוד משהו?"
היא עמדה בפתח הדלת, והאור שרטט את תוויה בציפוי השחור של עדשות משקפיו.
"שום דבר." אמר אקסוויילדר והפנה את מבטו חזרה למסך. הוא חשק את שיניו כששמע את הדלת נטרקת. ניסה להקליד, אך הפסיק. ידיו רעדו.
"לעזאזל איתך," אקסוויילדר אמר, "את יודעת שאני מטורף."

היא ידעה. כבר ברגע הראשון שראתה אותו – אז, בנמל התעופה. עיניו הסתתרו מאחורי משקפי שמש כהים וגופו היה עטוף בגלימה. הוא רכן מעל הדלפק וחייך.
"אהרון אקסוויילדר."
אצבעותיה תקתקו על לוח מגע.
"מבקר בעיר-חלל למטרות עסקים או הנאה?"
"עסקים." הוא השיב.
"מאיזה סוג?"
"תכנות ועריכה."
"אהה," היא הקלידה את הנתונים במחשב. "ברוך הבא."

אקסוויילדר נשען לאחור והביט במסך. אלפים על גבי אלפים של אותיות ומספרים השתקפו בעדשות משקפיו. הוא קרא אותם כמו שפת אם, תירגם אותם למפה, תמונה, סיפור. כל עיר-חלל הייתה פרושה לפניו באותו אוסף תווים – אך עיניו חיפשו רק שורת קידוד אחת בודדה. הוא מצא אותה קרוב למרכז, והתווים שלה קיבלו הילה מיוחדת. הוא לא יכול היה להתרכז עוד. מחשבותיו נדדו לעבר.

הפעם השנייה שפגש אותה הייתה בבר מסעדה. היא הרוויחה מהצד בתור מלצרית, בנוסף לעבודתה בשדה תעופה. כשניגשה לרשום את הזמנותיו, עיניהם נפגשו והם זיהו זה את זו. צחקוק מבוכה נמלט בו-זמנית מבין שפתיהם. אחר כך, אקסוויילדר בחן אותה בריחוק דרך השחור של עדשותיו – כאילו הייתה יצירת אמנות מרתקת. היא הסמיקה. הוא אהב את התגובה. כשחשב על כך, ידע שנכנס לתוך המלכודת הזאת במכוון – אך באותו ערב, הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה.

"למה אתה אף פעם לא מוריד את המשקפיים?" אמרה לו אחר כך בחדרה, כשידיו נכרכו סביב מותניה. באותו רגע, היה נדמה שהיא מתעניינת בכך באמת.
"אני רגיש לאור." הוא השיב, "אבל בחשכה אני רואה טוב כמו ינשוף."
היא צחקקה. "אין שום דבר מעניין לראות בחושך!"
"רוצה להמר על זה?" אקסוויילדר כיבה את האור והפיל אותה למיטה.

***
"אתה אוהב אותה?" שאל אותו בהזדמנות אחרת אלי, כשישבו בבית קפה קטן ליד הים.
"את מי?" שאל אקסוויילדר.
"את העיר הזאת, אהרון. העיר הקטנה והנחמדה הזאת באמצע הסייבר-חלל."
אקסוויילדר נשם את האוויר הצח במלוא ריאותיו והביט באופק שנמתח לאורך השמים.
"יותר מכל דבר אחר, אחי. יותר מכל דבר אחר בעולם."
אלי צמצם את עיניו אז. "אפילו יותר ממנה?"
"מה זאת אומרת?" הוא שאל בתמיהה.
אלי שקע לאחור בכיסאו ולגם מספל תה חם. "אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון, לעזאזל. אתה בקשר רציני עם הנקבה הזאת כמעט כבר שנה."
"ואם זה כך, מה הבעיה?"
אלי גיחך ברוגז. "מה הבעיה? אגיד לך מה הבעיה, לעזאזל! לא קראת את תקנון הבטיחות שלנו?!"
"זאת ההחלטה שלי." אמר אקסוויילדר. "היא לעולם לא תפגע בכושר הביצועי שלי. לעולם."
"כדאי מאוד שזה יהיה כך," אמר אלי, "אנחנו בוטחים בך שתעשה את העבודה שלך כמו שצריך."

"כן, בטח!" אקסוויילדר גיחך כשנזכר בכך. היה שמץ כאב בזיכרון הישן הזה.
הוא הרים את משקפי הראי ושפשף את עיניו. ידיו שוב רעדו, והיה לו גוש מר וצורב בגרון.
"את לא אמיתית," חזר ואמר לעצמו, כאילו שינן מנטרה ישנה. "את רק קידוד מתוחכם".
אצבעו ריחפה בהיסוס מעל מקש ה-delete.

"זה קשר אבסורדי, חד צדדי," אמר לו לפני יומיים מקס דוקינס, "זאת תוכנת ציפיות – לא יותר. אין בה טיפה של תבונה. מלאכותית או אחרת. זו דעתי כמומחה: שנה ציפיותיך – והיא תשנה את עורה."
אקסוויילדר טלטל את ראשו. "אני לא יכול להאמין בזה. לא אחרי מה שעברתי."
דוקינס טפח על גבו, "תביט בשמים, אהרון – תזכור איפה אתה נמצא."
אקסוויילדר הרים את עיניו אל תכול הרקיע, שהיה מכוסה בחגורת עננים לבנים. זה היה שונה כל כך מהשחור הרדיואקטיבי שאליו התרגל מהבית.
"עבודה של מייק פישר, אני מניח," מלמל, "ממדור גרפיקה ממוחשבת."

***
היא ניצבה בפתח הדלת, והאור שרטט את תוויה בעדשות משקפיו.
"עוד משהו?" שאלה.
"שום דבר," אמר אקסוויילדר והפנה את מבטו למסך. לא נראה היה שאיכפת לה.
הוא חשק את שיניו כששמע את הדלת נטרקת. ניסה להקליד, אך הפסיק. ידיו רעדו.
"לעזאזל איתך," אקסוויילדר אמר, "את יודעת שאני מטורף."

היא ידעה.

ושוב, הוא ניצב בפני החלטה. אצבעו ריחפה מעל המקש השחור, ושפתיו לחששו בתפילה.
"אתה עדיין אוהב אותה?" שאל אלי, אי-שם בראשו.
"את מי?" שאל אקסוויילדר.
אלי גיחך. "מה נראה לך? תגיד לי אתה."
אהרון חשק את שיניו ולחץ.

***
בעלון לתיירים שלה נכתב: עיר-חלל היא עיר יחידה במינה. מעבר לגורדי השחקים הבורקים, והנוף האורבני המחוכם, היא גם המרחב הקיברנטי הגדול ביותר שנברא על ידי האדם. רק כאן, תוכלו להנות מנוף שקט, חסר רדיואקטיביות, ומלא תחכום טכנולוגי פלאי.

***
באותו לילה, צל שחור כמו פחם ירד מעליה. הוא כיסה את השמים תחילה – אותם שמים שהונדסו ועוצבו בידיו הנאמנות של מייק פישר. וכשהרקיע התמלא בשחור, הוא התמוטט על העיר כפי שנופלת תקרה בבניין. גורדי שחקים ותלת-קומות התרסקו מתחתיו, בני אדם נמחצו. הכל טבע בשחור ופורק לגורמים. וכשכל זה נגמר, נותרו רק שניהם – אדם ותוכנה – זוהרים לבדם בחשכה התמידית.

"אהרון?" היא שאלה. "מה עשית?"
אקסוויילדר חייך, באותה איכות צוננת שהייתה אופיינית לו, והוריד את משקפיו מעיניו.