מסע ציד
האורח מהחלל החיצון הגיע באמצע הלילה.
אני ישנתי כמו תינוק באותו זמן, אבל אחי זאן – הוא משהו מיוחד באמת. אפילו אם ראפטיגל תמים יחלוף ליד החלון שלנו בלילה – הוא יבחין. סוג של פרנויה, אתם יודעים.
“צ’אק, תתעורר!” הוא לחש וטלטל אותי בכתף.
זיהיתי את אפלוליתו הנמוכה ורחבת הכתפיים, וראיתי שהוא מחזיק רובה בידו השמאלית.
“מה לא בסדר איתך, בנאדם?” נהמתי בזעף, “תן לישון כמו שצריך!”
“ששש!” הוא השתיק אותי, “אני חושב שיש לנו אורחים.”
מצמצתי בישנוניות.
“אורחים? על איזה מן אורחים אתה מדבר?”
זאן לא השיב, רק הצביע בידו לכיוון החצר האחורית. אור חזק בקע דרך הסדק בדלת, כאילו מישהו הצית לפיד בגודל עץ שם בחוץ.
“מה לעזאזל?!” קיללתי בשקט וגיששתי אחרי הרובה שלי.
“כבר הוצאתי אותו בשבילך,” אמר זאן וזרק אותו על המיטה. בדקתי שהמחסנית טעונה, ואמרתי לו, “בוא, כדאי שנלך לבדוק מה זה.”
היא הייתה כסופה, וגדולה, ואליפטית. כמו ביצה ארורה. והאור שבקע היכן שהוא מתחתיה עורר בראשי אסוציאציות מלוכלכות.
“תראה,” אמרתי לזאן, “מה החרא הזה אמור להיות?”
זאן מצמץ ולא אמר דבר, רק הרים את הרובה שלו והתחיל לרוקן לתוכה את המחסנית. הכדורים נהדפו ממנה כמו כדורי פינפונג, אבל לא גרמו לה אפילו שריטה.
“מה אתה עושה, מטומטם?!” תפסתי את הרובה שלו והפלתי אותו ארצה. “אין לנו מספיק בעיות עם משטרת המס, שאתה רוצה להסיט נגדנו גם את החייזרים?!”
זאן השפיל את מבטו במבוכה.
“אבל חשבתי שאולי הם עוינים…”
גיחכתי.
“אם הם עוינים, וזאת הטכנולוגיה שלהם – אין לנו ממילא שום טעם להילחם בהם.”
ברגע שסיימתי לומר זאת, דלת מלבנית נפתחה מבפנים וצנחה על הדשא, מרסקת בדרך כמה מפרחי הרקפת שזאן שתל בשנה שעברה. חוצן גבוה ושמנמן נעמד בפתחה ובחן אותנו.
“לירות בו עכשיו, צ’אק?” שאל זאן, אבל אני הנדתי בראשי.
כעבור כמה רגעים של הסתכלות, נראה היה שהיצור הגיע סופסוף לכלל החלטה. הוא קפץ ונפל על רגליו. אחר כך הרים אלינו מבט מסוקרן והתיישר. הוא נראה אנושי, למרות שהחליפה שלבש הייתה מוזרה. נדמה היה שהראש שלו קטן ורזה בהרבה מהגוף עצמו, שהיה שמן וגדול – אבל לא נראה היה שזה הפריע לו, אז לא הערנו שום דבר בקשר לזה. הוא חייך אלינו, ואז הושיט את ידו באיטיות לתוך הצווארון הגדול שלו, כאילו רצה שנראה שהוא לא מוציא נשק.
“לירות בו עכשיו?” שאל זאן בתסכול.
“אל תחשוב על זה אפילו.” אמרתי.
האורח שלנו לחץ על כפתור קטן שהיה ממוקם בצווארונו ואורות כחולים וקטנים החלו לנצנץ מתוכו.
“פני לשלום.” אמר קול זר בתוך הראש שלי. הבטתי בזאן, שעיניו נפערו באימה, וידעתי שהוא שמע את זה גם.
החוצן חייך. “אין צורך להיבהל, רבותיי. אני בן אנוש בדיוק כמוכם. זוהי סך הכל מערכת תקשורת רב-לשונית נוחה שבעזרתה נוכל לדבר. אתם מבינים בוודאי שבתור מבקר זר, אין לי שום מידע מדויק אודות השפה המקומית שלכם. לכן, אני חושש, ניאלץ לתקשר בדרך הזאת לזמן מה. זה נקרא טלפתיה.”
למדנו להכיר את החוצן די טוב בשעות הבאות. שמו היה ארנולד, כך הסתבר לנו במהלך הארוחה, והוא היה אסטרונאוט, כמו המייסדים הראשונים של המושבה שלנו. המשימה שלו הייתה לחדש את הקשר עם המושבות האנושיות השונות שנשכחו במהלך “המלחמה החמישית הגדולה”, כפי שקרא לה.
“והנה אני כאן, אוכל בחברתכם את הבשר המעולה הזה.” הוא סיכם את סיפורו בזמן שקרע בשיניו פיסה מהסטייק שהכנתי.
זאן חייך בפעם הראשונה.
“אתה אוהב את זה, אה?”
האסטרונאוט הנהן.
“אילו רק ידעת כמה זמן לא אכלתי בשר טוב כל כך!”
הוא עשה טעות כשאמר זאת, כי עכשיו זאן נראה נלהב בעליל.
“הו כן, בנאדם! אבל אתה לא יודע מה זאת הנאה מבשר עד שאתה צד אותו!”
ארנולד החזיר לו חיוך.
“אז אני מבין שאתם עוסקים כאן בציד, רבותיי.”
“כן,” השבתי לו, “זאת הסיבה שבגללה רכשנו את הבקתה הזאת, שקרובה ליער. נוח יותר לצוד כאן, אתה מבין.”
“אני מבין.” אמר ארנולד. “אני בעצמי נהגתי לעסוק בציד פעם. רק שזה היה ממש מזמן, בקנזס, כשהייתי עוד נער.”
“אז אולי תרצה להצטרף אלינו מחר.” הציע זאן, “יהיה כיף.”
“אני חושב שזה יהיה נהדר.” השיב ארנולד. “ואחרי זה אצטרך שתובילו אותי למוסד השלטוני הקרוב אליכם.”
בבוקר ארזנו את הרובים ויצאנו לדרך. אני נהגתי בג’יפ, בזמן שזאן הסביר לאורח שלנו את אופן תפקוד האקדח. ראפטיגל קטן חצה את דרכנו, ושמעתי איך ארנולד שאל “אנחנו הולכים לצוד אותו?”
זאן צחק.
“אה, לא, אחי. זה ראפטיגל. הבשר שלו לא טעים במיוחד.”
נסענו עוד כמה קילומטרים, עד שנכנסנו עמוק מספיק לתוך החורשה.
התמקמנו בין השיחים וחיכינו.
עברה בקושי שעה עד ששמעתי רעש מתוך אחד העצים. סימנתי בראשי לזאן וארנולד. הם הנהנו.
היצור העירום חיבק את גזע העץ כשגלש בקלילות לקרקע. שיערו השחור גלש ברישול על כתפיו, ומבטו, כצפוי, היה מלוכסן-מעוות. זאן החליף איתי מבטים מרובי משמעות כשחבריו הקטנים לקבוצה החליקו גם הם מהעץ. הבטתי בארנולד וראיתי כבר אז שיש משהו מוזר בפרצוף המבולבל שעשה.
“מונגולואידים!” צעקתי, וזינקתי מתוך המסתור.
“מונגולואידים!” זאן הצטרף אלי, וירה בפראות מתוך האקדח.
הם היו טיפשים מכדי לברוח לעומק היער. במקום זה, הם רצו אחד לכיוון השני, כשהם מתנגשים זה בזה ונופלים. ראשו של אחד מהם נופץ בשנייה, השני התאושש וניסה לקום ולברוח, אבל הכדור שלי חורר את בטנו.
“לא! מה אתם עושים?!” צעק ארנולד בתוך הראש של שנינו. אבל אנחנו לא התייחסנו. המונגולואיד השלישי זינק על רגליו וניסה שוב לברוח. זאן כיוון את אקדחו וירה ברגלו. אני יריתי גם, אבל פספסתי. זאן צלף טוב יותר ממני, ללא שום ספק – הוא כיוון את אקדחו פעם נוספת ופוצץ לו את קנה הנשימה.
“תפסיקו!”
ארנולד רץ קדימה וגהר מעל הגופה המדממת. הוא הסתיר אותו בגופו, לא מניח לנו להתקרב, כך לי ולזאן נותר רק לבהות בו בתימהון, כשהמונגולואיד מפרכס את פרכוסיו האחרונים בין זרועותיו. כשהיצור נדם, ארנולד הרים אלינו עיניים אדומות מדמעות ולחש:
“בדם קר! אתם… רצחתם אותו בדם קר!”
אני וזאן החלפנו מבטים מבולבלים.
“זה לא רצח,” פתחתי את פי לדבר, “זהו ציד חוקי של מונגולואידים פראיים.”
“אבל הם בני אדם!” הוא התפרץ בייללה.
“הם לא בני אדם,” זאן תיקן אותו בנימה שהייתה מיזוג של בוז ורחמים. הוא מעולם לא חיבב יפי-נפש. גם אם הם אורחים מהחלל החיצון.
“הם מונגולואידים,” המשכתי אותו בקול יותר פייסני, “הם לא בני אדם – כי הם אינם יודעים לחשוב.”
“אבל הם מרגישים!” ארנולד התייפח.
הבטתי בו, ולפתע הוא נראה לי כה קטן ולחש. הנחתי יד על גבו, ולראשונה חשתי את החומר המשונה שממנו הייתה עשויה חליפתו – הוא היה רך וגמיש.
“תראה, כולנו היינו רוצים להפסיק לאכול אותם – אבל, אתה מבין, אין לנו ברירה. אנחנו לא יכולים לאכול ראפטיגלים – בשרם יבש מדי. והצמחים – אני מאמין שאיש אינו יכול להתקיים מצמחים.”
“אבל אצלי בכוכב, יש אנשים…” שמעתי את ארנולד ממלמל בחולשה.
“אם יש כאלה,” אמר זאן, “הם בוודאי חייבים להיות כבר מתים.”
ארנולד לא דיבר עוד. הוא נכנס בשתיקה לתוך הג’יפ ורק השקיף כל הדרך החוצה מבעד לחלון הכהה.
“חכו,” הוא אמר לפתע, כשעברנו כבר מחצית מן הדרך, “תעצרו את הרכב.”
עצרנו ליד נחל כחול-ירקרק ששכחתי את שמו. ארנולד צלע לשם בחולשה והקיא את נשמתו. כשסיים, הוא הסתובב אלינו ופניו נראו חיוורות כמו של רוח.
“קדימה, לאוטו!” צעק זאן.
ולי היה נדמה שיש משהו מוזר בעמידתו. נראה היה שרגלו ניצבת על מעין בליטה מתוך הקרקע.
אמרתי, “חכה רגע.”
אבל זה היה רגע אחד מאוחר מדי. ארנולד פסע עם רגלו האחת לפנים, והראפטיגל שהסתתר תחת רגלו השנייה נבהל ופתח במנוסה.
מעולם לא אוכל לשכוח את עיניו המופתעות שנפערו באימה כשהחליק לאחור וצנח לתוך הנחל המלוכלך. שמענו פכפוך מים, וזמזום חשמלי. ואחר כך ארנולד צרח. צרח הרבה, וממש לא ברור. צרחות שהיו כמו אוסף מילים לא ברורות. לראשונה מאז שפגשנו אותו, הוא השמיע את קולו לא דרך ראשנו, אלא דרך שפתיו. שפתיו וגרונו.
“הלפ מי! פליז הלפ מי!” האסטרונאוט צעק.
“אתה שומע מה הוא אומר?” שאל אותי אחי הצעיר.
“זה נשמע כמו שפה אחרת.” אמרתי.
“לא. הוא מדבר ג’יבריש,” זאן חייך בזדוניות כשטען את הרובה שלו, “הטרף הזה הוא שלי.”