Mirrors and Beyond

אני שומע את חריקה חרישית בצירים – זאת הדלת נפתחת. לפי ההתלחשויות בסלון, אני מבין ששיר שוב הביאה את הדייט שלה הביתה. הן חולפות על קצות האצבעות ליד החדר שלי, ואני מספיק לראות בחטף את הבחורה החדשה: גזרה דקיקה, שיער זהוב. קשה לראות יותר מזה. הן מצחקקות ויש רעש של בגדים מתחככים.

הן נכנסות לחדר שלה עכשיו, אני שומע – כי הדירה שקטה, והקירות דקיקים כמו קרטון. קפיצי המיטה חורקים מתחתן, ושיר גונחת בעונג. הן בטח התפשטו, ואני מפסיד את זה. הו אלוהים, אני מפסיד את זה! אני יכול רק לדמיין אותן זו מעל זו: שיר מלקקת את השדיים הזקופים של הבלונדה, והבלונדה תופסת בשתי ידיים את התחת של שיר. התחת שלה באמת יפה, והזקפה שלי גדלה רק מהמחשבה עליו… מוצק, חלק, קטן ועגול, שציפורניים ארוכות ננעצות בו וצובטות אותו. אני מכניס יד לתחתונים ומלטף את הזין שלי, מעביר את כף ידי לאורכו, ואז חופן אותו בתנועה חזקה. מעניין מי מהן למעלה… אני מנחש שזאת שיר – יש לה אופי של אחת שנשכבת למעלה. הגניחות מהחדר שלה מתגברות לכדי שני קולות, וקפיצי המיטה חורקים חזק יותר(חזק יותר! חזק יותר!). הו, עכשיו הן משתנקות ומפרכסות באורגזמה… אני בעצמי נאנח חרישית, כשהזרע שלי ניתז לשמיכה.

כעבור כמה דקות הדלת נפתחת, וצעדיה נשמעים במסדרון.
“אבא?” היא שואלת, צלליתה החטובה נעמדת בכניסה לחדר. “אתה ער?”
אני לא עונה לה, מעמיד פני ישן. היא משתהה כמה רגעים, ואז חוזרת לחדר שלה.

“צעד קדימה.” קול זר לוחש לי באוזן.
הטור מתקצר ואני צועד, מרגיש קרוב יותר לקצה. קרן אור יורדת מהשמים, לוקחת איתה עוד שורת חיילים. כשהיא מתפוגגת, רק ריח תאים שרופים נותר באוויר.
“תזכיר לי שוב, מי אתה?” אני שואל.
הקול נוחר בבוז.
“אתה לא אמור לשאול שאלות כאלה, חייל! אני המדינה, אני העם!”
“באמת?” אני שואל, “אתה לא נשמע כמוהם.”
הקול נשמע זועף כעת.
“עלייך לציית, חייל!”
אני מביט למעלה. כל פעם שהקרן יורדת, היא לוקחת איתה חופן חיילים ולא מותירה דבר במקומם.
“אני לא חושב שזה בטוח כל כך.”
“אל תחשוב, חייל – ציית!” נובח הקול. יש לו מבטא משונה.
אני מביט סביבי: כל החיילים צועדים בטורים, עיניהם נעוצות קדימה, מבטם חסר חיים.
“מדוע כולם לבושים בחלוקים שחורים?” אני שואל.
“מה זאת אומרת?” משיב הקול בחזרה, “אלה הנהלים כאן, חייל!”
יש משהו מטריד מאוד בקול הזה שאיני מצליח להצביע עליו. אני מנסה לאמץ את מוחי, לקלף את הרוגע המלאכותי ששכלי שרוי בו… משהו מסתתר שם, אני בטוח.
לפתע, הבזק חזון רגעי חולף בראשי: פלדה קרה, הד של קולות מלחמה…
אני מעביר את ידי על השתל המתכתי שיש לי ליד האוזן, יודע שלא היה לי אחד כזה לפני כן.
לפני מה?
“רגע, אני לא מבין… מדוע אין לנו נשק?”
הקול לא משיב, רק צוחק. צחוקו צרוד ומרושע.
“מי אתה?” אני שב ושואל.
“אנוכי המדינה, אנוכי העם.”
“איזה עם? מדינה של מי?”
הקול צוחק שוב.
“מאוחר מדי, כופר.” הוא אומר. “תורך הגיע.”
אני מרים את ראשי ומביט בקרן הכחולה צונחת.
“אללה אכבר!” צועק הקול.
ואז יש רק דממה.

זה סביר שאני חולה נפש בדרגה נמוכה. מאוד קשה לי לאפיין את התסמינים. אני מניח שזה מתאפיין בסוג מסוים של היי, ועשייה מרובה. ואחר כך בשעמום טוטלי וחוסר רצון לעשות כלום. יש גם המון זמני ביניים אפורים.
יותר סביר שכולנו חולי נפש בדרגה נמוכה. זה מסביר כמה דברים.
אם כולנו חולי נפש זה מסביר הרבה למה העולם כפי שהוא.

אני יושב בחדר, וגשם יורד בחלון. האור שמסתנן פנימה הוא אפור, והעיר בחוץ נראית אפורה עוד יותר. קר פה. אני משפשף את הידיים זו בזו ומביט בהבל פי שנפלט כמו עננה מבין השפתיים. קר! מושיט יד ומדליק את מנורת השולחן. אור צהוב-נחושת מתפזר לאורך החדר, מאיר את כותרי הספרים שעל המדף.
אולי היא תתקשר, אני חושב לעצמי. אולי היא תתחרט.
אני מושיט את היד אל אחד הספרים ולוקח אותו בידיים. אותיות זהובות וגדולות מנצנצות על הכריכה שלו. אני מדפדף בו.

אהבתי אותה יותר מדי זמן. זמן שנראה לי כמו נצח. לא הייתה לי סיבה מיוחדת לאהוב אותה, ושכלי ניסה נואשות למצוא את הסיבה שבגללה התאהבתי. עם זאת, אהבתי אותה. והיא לא אהבה אותי חזרה. פשוט כך. וכשהיא אמרה לי, “זה נגמר” – חשבתי שאפול ואבכה. חשבתי שאצעק, אבעט ואתלוש שיערות מראשי. אבל רק בלעתי את רוקי ושתקתי. ושתקתי כשהיא אמרה שהיא מצטערת. ושתקתי כשהיא אמרה שאנחנו לא מתאימים. שתקתי גם כשאמרה שאינה מוכנה עוד לקשר ושהיא רוצה שנישאר ידידים. ואחר כך הלכתי, ולא אמרתי דבר. וכשחזרתי הביתה, התיישבתי ליד שולחן הכתיבה ובהיתי. בהיתי בחלון, בעיר שמוסתרת בערפל. ואחר כך הדלקתי את האור ופתחתי ספר. דפדפתי בו עד שנרדמתי.

טרררינג! טרררררינג!
הטלפון מעיר אותי משנתי. אולי זאת היא, משהו אומר בתוכי. אין סיכוי, אומר משהו אחר.
אני מגשש אחר השפופרת ומקרב אותה לאוזני. “הלו?”
אין תשובה. “הלו?” אני שואל שוב ומרגיש את כל כובד הריקנות שנמצאת בצד השני. “מי זה?”
“אתה יודע מי זה,” עונה קול תקיף של גבר, “ואני אף פעם לא טועה במספר.”
“מה? מי אתה?” אני מוריד מבט אקראי אל הספר, ועיניי קולטות מילה אחת בלבד. “מלאך?” אני שואל.
“מספיק קרוב.” הוא אומר. “עכשיו תשטוף את הפנים וצא החוצה.”

אני הולך לכיור ומתיז מים קרים על הפנים. אחר כך אני לובש מעיל, כפפות, כובע, ויוצא מהבית.
הוא עומד בחוץ, מחכה לי, במעיל-רוח אפור וכובע שוליים. ואני יודע שזה הוא, משום שאלו אותם בגדים שהרגע לבשתי.
“מהר,” הוא אומר, “אין הרבה זמן, בוא נרוץ!”
ואנחנו רצים על האספלט הקפוא, לאורך המדרכה המרוצפת… אני מזהה את גן המשחקים המוכר, ואת הבית ספר שבו למדתי כשהייתי עוד ילד. ועכשיו הרגליים שלנו רומסות את הדשא, שמכוסה רסיסי טל – עד שהיעד נראה כבר קרוב: פסל מרהיב שמתנשא לשמים.
“אליהו!” קורא הגבר שרץ מימיני. “אליהו!” מצטרפים אני וכל השאר. יש כשישים מאיתנו סביב פסלו של הנביא – כולנו בכובעים ומעילים אפורים. כולנו מיוסרים, עם כאב בעיניים. אני מרים את עיניי לשמים – הם לחלוטין מכוסים ערפל. זה קורה רק פעם אחת בשנתיים.

“כולם להתאסף!” צועק אחד שנראה כאילו הוא המנהיג. וכולנו עושים סביבו מעגל, יודעים וגם לא יודעים מה קורה פה. “אנחנו ננסה עוד פעם אחת,” הוא אומר, “ואם לא נצליח – תהיה לנו הזדמנות רק עוד שנתיים.”
ואז כולם מתחילים לפשוט מעילים. ללא בושה, ללא פחד. גם אני פושט את שלי, נותר עירום ורועד מקור יחד עם עוד כשישים גברים בני גילי, שמתחילים להצמיח כנפיים. ואז אנו נושאים תפילה ארוכה, ממלמלים מילים בשפה שגוועה כבר. וכשאני אומר את המילים, אני לא מתכוון להן באמת. אני לא מתחרט. אני רק חושב עליה, ועל העתיד שהיה יכול להיות לנו ביחד.

עם סיום התפילה אנחנו מזנקים לרקיע, טסים מהר יותר ממטוס סילון, קורעים את האוויר בכנפיים.
“אנא, אבינו, זה מקום נורא מדי להיות בו!” צועקים כולנו ומתדפקים על שערי השמים. “תן לנו לחזור!”
“טיפשים!” רועם בקולו שומר הכניסה, “תפקידכם לשמור על הארץ!”
אך אנחנו, סומים וחירשים, ממשיכים להכות באגרופינו על הדלתות ולזעוק בתחינה – כמו עטלפי-מערות שאוזניהם מכוסות.

לדעתי, סביר יותר שכולנו חולי נפש בדרגה נמוכה. זה מסביר כמה דברים. אם כולנו חולי נפש זה מסביר הרבה למה העולם כפי שהוא – הרי אלה שאמורים לשמור עליו זה אנחנו.