“צ’אק, תתעורר!” הוא לחש וטלטל אותי בכתף.
זיהיתי את אפלוליתו הנמוכה ורחבת הכתפיים, וראיתי שהוא מחזיק רובה בידו השמאלית.
“מה לא בסדר איתך, בנאדם?” נהמתי בזעף, “תן לישון כמו שצריך!”
“ששש!” הוא השתיק אותי, “אני חושב שיש לנו אורחים.”
מצמצתי בישנוניות.
“אורחים? על איזה מן אורחים אתה מדבר?”
זאן לא השיב, רק הצביע בידו לכיוון החצר האחורית. אור חזק בקע דרך הסדק בדלת, כאילו מישהו הצית לפיד בגודל עץ שם בחוץ.
“מה לעזאזל?!” קיללתי בשקט וגיששתי אחרי הרובה שלי.
“כבר הוצאתי אותו בשבילך,” אמר זאן וזרק אותו על המיטה. בדקתי שהמחסנית טעונה, ואמרתי לו, “בוא, כדאי שנלך לבדוק מה זה.”

היא הייתה כסופה, וגדולה, ואליפטית. כמו ביצה ארורה. והאור שבקע היכן שהוא מתחתיה עורר בראשי אסוציאציות מלוכלכות.
“תראה,” אמרתי לזאן, “מה החרא הזה אמור להיות?”
זאן מצמץ ולא אמר דבר, רק הרים את הרובה שלו והתחיל לרוקן לתוכה את המחסנית. הכדורים נהדפו ממנה כמו כדורי פינפונג, אבל לא גרמו לה אפילו שריטה.
“מה אתה עושה, מטומטם?!” תפסתי את הרובה שלו והפלתי אותו ארצה. “אין לנו מספיק בעיות עם משטרת המס, שאתה רוצה להסיט נגדנו גם את החייזרים?!”
זאן השפיל את מבטו במבוכה.
“אבל חשבתי שאולי הם עוינים…”
גיחכתי.
“אם הם עוינים, וזאת הטכנולוגיה שלהם – אין לנו ממילא שום טעם להילחם בהם.”
ברגע שסיימתי לומר זאת, דלת מלבנית נפתחה מבפנים וצנחה על הדשא, מרסקת בדרך כמה מפרחי הרקפת שזאן שתל בשנה שעברה. חוצן גבוה ושמנמן נעמד בפתחה ובחן אותנו.
“לירות בו עכשיו, צ’אק?” שאל זאן, אבל אני הנדתי בראשי.
כעבור כמה רגעים של הסתכלות, נראה היה שהיצור הגיע סופסוף לכלל החלטה. הוא קפץ ונפל על רגליו. אחר כך הרים אלינו מבט מסוקרן והתיישר. הוא נראה אנושי, למרות שהחליפה שלבש הייתה מוזרה. נדמה היה שהראש שלו קטן ורזה בהרבה מהגוף עצמו, שהיה שמן וגדול – אבל לא נראה היה שזה הפריע לו, אז לא הערנו שום דבר בקשר לזה. הוא חייך אלינו, ואז הושיט את ידו באיטיות לתוך הצווארון הגדול שלו, כאילו רצה שנראה שהוא לא מוציא נשק.
“לירות בו עכשיו?” שאל זאן בתסכול.
“אל תחשוב על זה אפילו.” אמרתי.
האורח שלנו לחץ על כפתור קטן שהיה ממוקם בצווארונו ואורות כחולים וקטנים החלו לנצנץ מתוכו.
“פני לשלום.” אמר קול זר בתוך הראש שלי. הבטתי בזאן, שעיניו נפערו באימה, וידעתי שהוא שמע את זה גם.
החוצן חייך. “אין צורך להיבהל, רבותיי. אני בן אנוש בדיוק כמוכם. זוהי סך הכל מערכת תקשורת רב-לשונית נוחה שבעזרתה נוכל לדבר. אתם מבינים בוודאי שבתור מבקר זר, אין לי שום מידע מדויק אודות השפה המקומית שלכם. לכן, אני חושש, ניאלץ לתקשר בדרך הזאת לזמן מה. זה נקרא טלפתיה.”

למדנו להכיר את החוצן די טוב בשעות הבאות. שמו היה ארנולד, כך הסתבר לנו במהלך הארוחה, והוא היה אסטרונאוט, כמו המייסדים הראשונים של המושבה שלנו. המשימה שלו הייתה לחדש את הקשר עם המושבות האנושיות השונות שנשכחו במהלך “המלחמה החמישית הגדולה”, כפי שקרא לה.
“והנה אני כאן, אוכל בחברתכם את הבשר המעולה הזה.” הוא סיכם את סיפורו בזמן שקרע בשיניו פיסה מהסטייק שהכנתי.
זאן חייך בפעם הראשונה.
“אתה אוהב את זה, אה?”
האסטרונאוט הנהן.
“אילו רק ידעת כמה זמן לא אכלתי בשר טוב כל כך!”
הוא עשה טעות כשאמר זאת, כי עכשיו זאן נראה נלהב בעליל.
“הו כן, בנאדם! אבל אתה לא יודע מה זאת הנאה מבשר עד שאתה צד אותו!”
ארנולד החזיר לו חיוך.
“אז אני מבין שאתם עוסקים כאן בציד, רבותיי.”
“כן,” השבתי לו, “זאת הסיבה שבגללה רכשנו את הבקתה הזאת, שקרובה ליער. נוח יותר לצוד כאן, אתה מבין.”
“אני מבין.” אמר ארנולד. “אני בעצמי נהגתי לעסוק בציד פעם. רק שזה היה ממש מזמן, בקנזס, כשהייתי עוד נער.”
“אז אולי תרצה להצטרף אלינו מחר.” הציע זאן, “יהיה כיף.”
“אני חושב שזה יהיה נהדר.” השיב ארנולד. “ואחרי זה אצטרך שתובילו אותי למוסד השלטוני הקרוב אליכם.”

בבוקר ארזנו את הרובים ויצאנו לדרך. אני נהגתי בג’יפ, בזמן שזאן הסביר לאורח שלנו את אופן תפקוד האקדח. ראפטיגל קטן חצה את דרכנו, ושמעתי איך ארנולד שאל “אנחנו הולכים לצוד אותו?”
זאן צחק.
“אה, לא, אחי. זה ראפטיגל. הבשר שלו לא טעים במיוחד.”
נסענו עוד כמה קילומטרים, עד שנכנסנו עמוק מספיק לתוך החורשה.
התמקמנו בין השיחים וחיכינו.

עברה בקושי שעה עד ששמעתי רעש מתוך אחד העצים. סימנתי בראשי לזאן וארנולד. הם הנהנו.
היצור העירום חיבק את גזע העץ כשגלש בקלילות לקרקע. שיערו השחור גלש ברישול על כתפיו, ומבטו, כצפוי, היה מלוכסן-מעוות. זאן החליף איתי מבטים מרובי משמעות כשחבריו הקטנים לקבוצה החליקו גם הם מהעץ. הבטתי בארנולד וראיתי כבר אז שיש משהו מוזר בפרצוף המבולבל שעשה.
“מונגולואידים!” צעקתי, וזינקתי מתוך המסתור.
“מונגולואידים!” זאן הצטרף אלי, וירה בפראות מתוך האקדח.
הם היו טיפשים מכדי לברוח לעומק היער. במקום זה, הם רצו אחד לכיוון השני, כשהם מתנגשים זה בזה ונופלים. ראשו של אחד מהם נופץ בשנייה, השני התאושש וניסה לקום ולברוח, אבל הכדור שלי חורר את בטנו.
“לא! מה אתם עושים?!” צעק ארנולד בתוך הראש של שנינו. אבל אנחנו לא התייחסנו. המונגולואיד השלישי זינק על רגליו וניסה שוב לברוח. זאן כיוון את אקדחו וירה ברגלו. אני יריתי גם, אבל פספסתי. זאן צלף טוב יותר ממני, ללא שום ספק – הוא כיוון את אקדחו פעם נוספת ופוצץ לו את קנה הנשימה.

“תפסיקו!”
ארנולד רץ קדימה וגהר מעל הגופה המדממת. הוא הסתיר אותו בגופו, לא מניח לנו להתקרב, כך לי ולזאן נותר רק לבהות בו בתימהון, כשהמונגולואיד מפרכס את פרכוסיו האחרונים בין זרועותיו. כשהיצור נדם, ארנולד הרים אלינו עיניים אדומות מדמעות ולחש:
“בדם קר! אתם… רצחתם אותו בדם קר!”
אני וזאן החלפנו מבטים מבולבלים.
“זה לא רצח,” פתחתי את פי לדבר, “זהו ציד חוקי של מונגולואידים פראיים.”
“אבל הם בני אדם!” הוא התפרץ בייללה.
“הם לא בני אדם,” זאן תיקן אותו בנימה שהייתה מיזוג של בוז ורחמים. הוא מעולם לא חיבב יפי-נפש. גם אם הם אורחים מהחלל החיצון.
“הם מונגולואידים,” המשכתי אותו בקול יותר פייסני, “הם לא בני אדם – כי הם אינם יודעים לחשוב.”
“אבל הם מרגישים!” ארנולד התייפח.
הבטתי בו, ולפתע הוא נראה לי כה קטן ולחש. הנחתי יד על גבו, ולראשונה חשתי את החומר המשונה שממנו הייתה עשויה חליפתו – הוא היה רך וגמיש.
“תראה, כולנו היינו רוצים להפסיק לאכול אותם – אבל, אתה מבין, אין לנו ברירה. אנחנו לא יכולים לאכול ראפטיגלים – בשרם יבש מדי. והצמחים – אני מאמין שאיש אינו יכול להתקיים מצמחים.”
“אבל אצלי בכוכב, יש אנשים…” שמעתי את ארנולד ממלמל בחולשה.
“אם יש כאלה,” אמר זאן, “הם בוודאי חייבים להיות כבר מתים.”

ארנולד לא דיבר עוד. הוא נכנס בשתיקה לתוך הג’יפ ורק השקיף כל הדרך החוצה מבעד לחלון הכהה.
“חכו,” הוא אמר לפתע, כשעברנו כבר מחצית מן הדרך, “תעצרו את הרכב.”
עצרנו ליד נחל כחול-ירקרק ששכחתי את שמו. ארנולד צלע לשם בחולשה והקיא את נשמתו. כשסיים, הוא הסתובב אלינו ופניו נראו חיוורות כמו של רוח.
“קדימה, לאוטו!” צעק זאן.
ולי היה נדמה שיש משהו מוזר בעמידתו. נראה היה שרגלו ניצבת על מעין בליטה מתוך הקרקע.
אמרתי, “חכה רגע.”
אבל זה היה רגע אחד מאוחר מדי. ארנולד פסע עם רגלו האחת לפנים, והראפטיגל שהסתתר תחת רגלו השנייה נבהל ופתח במנוסה.
מעולם לא אוכל לשכוח את עיניו המופתעות שנפערו באימה כשהחליק לאחור וצנח לתוך הנחל המלוכלך. שמענו פכפוך מים, וזמזום חשמלי. ואחר כך ארנולד צרח. צרח הרבה, וממש לא ברור. צרחות שהיו כמו אוסף מילים לא ברורות. לראשונה מאז שפגשנו אותו, הוא השמיע את קולו לא דרך ראשנו, אלא דרך שפתיו. שפתיו וגרונו.
“הלפ מי! פליז הלפ מי!” האסטרונאוט צעק.
“אתה שומע מה הוא אומר?” שאל אותי אחי הצעיר.
“זה נשמע כמו שפה אחרת.” אמרתי.
“לא. הוא מדבר ג’יבריש,” זאן חייך בזדוניות כשטען את הרובה שלו, “הטרף הזה הוא שלי.”

הצלצול מזמזם בקול, מעיר תלמידים שנרדמו.
אני מלפף את השערה סביב אצבעות יד שמאל ויוצא מהכיתה.
“היי!” אני שומע קול מאחוריי. “אתה יכול לעזור לי בבקשה?”
אני עוצר את נשמתי ומסתובב. זאת החדשה.
“כן, בטח. מה את צריכה?”
“אתה יודע אולי מה הדרך לבריכה?”
“כן. יש לך שם שיעור עכשיו?”
“אה, לא – רק רציתי לראות אותה. אני חדשה, ובבית ספר הקודם שלי לא היה דבר כזה.”
“מתכוונת להבריז, אה?”
היא מסמיקה.
“כן.”
אני מסתכל על השעון – חמש דקות לתחילת השיעור.
“טוב, בואי אחריי.”
אנחנו הולכים אל המעלית. מחכים קצת.
“קומה שתיים זה לבריכה.” אני מסביר לה כשהדלת נפתחת. “קומה ארבע זה לחזור לכאן בחזרה.”
היא מהנהנת. “תודה לך! אגב, אני יערה.”
“אני שאול.”
זמזום אזהרה חרישי נשמע ומחיצתה השקופה של דלת המעלית מפרידה בינינו. יערה מנופפת לי לשלום ומפריחה נשיקה באוויר. אחר כך, המעלית מתחילה לשקוע.

השיעור הבא – ביולוגיה. אני יושב במעבדה ומרגיש שממש אין לי כוח לכל הבולשיט הזה.
אנזימים, חומצות אמיניות, ריבוזומים – למי איכפת?
המיקרוסקופ ניצב על השולחן שלי – מחכה שישתמשו בו. אני מוריד את הראש ומביט לתוכו.
“מה ‘תה עושה?!” דוד ממרפק אותי בצלעות.
“מה הבעיה?” אני שואל.
“עוד לא התחלנו ת’ניסוי!”
“אני יודע. עזוב ‘תי, בנאדם, פשוט אין לי כוח להקשיב.”
בדיעבד, אני נזכר בשערה של יערה. אני שולח יד לכיס מכנסיי ומוציא אותה החוצה. היא רכה, ויש לה ריח נעים של שמפו כשאני מקרב אותה לאף. מעניין יהיה לראות אותה דרך המיקרוסקופ.
מבלי לחשוב פעמיים, אני מכניס אותה למקום המתאים ומביט לתוך העינית. עוברות כמה שניות לפני שהתמונה מתבהרת – ואז אני נרתע לאחור. שאוֹל וארגמן! מה שאני רואה דומה להר געש מתפרץ: לבה וגופרית ניתזים לכל מקום, הכל מתמלא באש ושחור-פחם.
“וואו! לעזאזל!” אני צועק. כולם מסתובבים להביט בי.
“אני לא יודע איזה מן חומר אתה לוקח,” מסנן דוד מבין שיניו. “אבל אתה חייב להפסיק עם זה – זה דופק לך ת’מוח.”
“שאול, אתה בסדר?” שואלת המורה. היא נראית מודאגת.
“אני… אני לא מרגיש כל כך טוב. אפשר לצאת?”
היא מהנהנת.
“תשתה, תשטוף את הפנים, ותחזור לכאן כשתהיה מוכן.”
“תודה.” אני אומר ויוצא מהכיתה.

זה לא הגיוני, אני אומר לעצמי כשאני הולך במסדרון. זה לא יכול להיות. משהו ממש, אבל ממש, לא בסדר איתי. אני נכנס לשירותים, רוכן מעל הכיור, שותה את המים מהברז ומרטיב את השיער.
“לא אמור להיות לך שיעור עכשיו?”
אני מביט הצידה. זאת שירה, מסדרת לעצמה את הליפסטיק ליד המראה.
“אין לי כוח לכל הזבל הזה,” אני משיב, “יש לי כבר הזיות.”
“אתה לא הוזה, אידיוט, נכנסת לשירותים של הבנות.”
אני מטלטל את ראשי. “לעזאזל.”
“אתה באמת מסטול ממשהו עכשיו, או שאתה רק מתנהג ככה?” היא מתעניינת.
אני מביט במראה. בבואתה היַאפּית והמסודרת של שירה ניצבת כניגוד מוחלט לבבואתי שלי – רוח רפאים היפית משנות השבעים. זקן מוזנח על מחצית מהפנים, שיער חום-כהה וגלי שמגיע עד לכתפיים…
“זה טבעי לחלוטין, מותק,” אני אומר. “הבית ספר הזה דופק לי את המוח.”
“לא ידעת שהתבטלה היום שעת אפס, הא?”
“אל תשאלי.”
“אולי כדאי לך ללכת למועדון התלמידים, לישון כמו שצריך.” היא מציעה.
“נשמע כמו רעיון טוב.”

אפילו לא טורח לקחת את המעלית, אני סוחב את עצמי במורד המדרגות, קומה אחת למטה.
על דלת המועדון יש שלט ענק שמבשר את שמו. אני נכנס פנימה.
“שאול!” צועק אריק מחדר המשחקים ומסמן לי בידו שאתקרב. גם דור ועומר שם, עומדים ליד שולחן הביליארד עם מקלות בידיהם.
“מה אתם עושים כאן?” אני שואל.
“יש לנו ‘אזרחות פעילה’ עוד שעתיים,” אומר עומר. “אז אנחנו תקועים כאן עד אז. רוצה להצטרף למשחק?”
“לאא, אני סחוט לחלוטין. חדר ההקרנה פתוח?”
“נדמה לי.”

אני פותח את הדלת וקורס על הספה. המקרן מפזר אור כחול ריקני על הקיר שממול.
להעביר ערוץ? אין לי כוח לקום.
עיניי נעצמות מעצמן ואני שוקע לאיטי בשינה ברוכה.

“Hey, wake up!”
מישהו מטלטל אותי בכתפי.
“ממ…מה?”
אני ממצמץ בחשכה, מביט בצללית שמולי ולא מאמין למראה עיניי. אלוהים אדירים!
“אלביס?!”
פניו השמנמנות עם התסרוקת הגבוהה מביטות בי, מוארות בכחול של קרן המקרן.
“I believe in you, talking hot dog.” הוא אומר ומתמזג בחשכה. המקרן כבה.

הדלת נפתחת בתנופה. אור חזק מסנוור את עיניי.
“אלוהים אדירים, מה עשית?!” צווחת שישיסטית מזועזעת, “שברת את המקרן! אתה יודע שחלקי החילוף שלו מיובאים מסין הקומוניסטית בהון תועפות?! אתה כל כך הולך לשלם על זה!”
“לא שברתי אותו – הוא נכבה לבד.” אני מסביר. “חוץ מזה, מי את בכלל?”
“אני אחראית על מועדון התלמידים להערב.” היא אומרת עם יותר משמץ גאווה בקולה. “תראה, אפילו קיבלתי סיכה!”
“רגע, להערב?! מה השעה עכשיו?”
“בסביבות חמש, אני חושבת.”
“לעזאזל, ישנתי יותר מדי.”
אני קם מהספה.
“היי, לאן אתה חושב שאתה הולך?!”
היא חוסמת בגופה את היציאה.
אני נאנח ומוציא את הארנק שלי. “כמה את רוצה, ילדה? חמש שקל?”
השישיסטית מנידה בראשה.
“זה לא עניין של כסף. זה עניין של עקרונות.”
“שירלי, עזבי, אני אטפל בזה.” מישהי אומרת.
“אבל-” היא מנסה למחות.
“את יכולה ללכת, אני אסדר את הכל.”
הצוציקית מזעימה פנים.
“רק שתדעי, אני הולכת לדווח על זה לרכזת!” היא מספיקה לצעוק לפני שיוצאת החוצה.

“לא ידעתי שאת בוועד של המועדון.” אני אומר ליערה.
“יש הרבה דברים שאתה לא יודע עליי.” היא מחייכת. “אתה נראה רדום. להכין לך קפה?”
“כן, בבקשה.”
היא ניגשת לכיור ומוציאה נס-קפה מהמגירה.
“אתה יודע, אני מתה על הבית ספר הזה.” היא אומרת ומניחה בכוס כפית אחת מהאבקה החומה. “יש כאן כל כך הרבה מקום ל… הממ… אתה יודע, לממש את עצמי. שתיים סוכר?”
“אחת.” אני אומר ומתיישב ליד המזנון.
“ומה איתך?” היא שואלת, “אתה בטח נהנה ללמוד כאן, נכון?”
אני מביט בה במבט סתום.
“אנ’לא יודע על מה את מדברת. אין שום קשר בין הנאה לבית ספר הזה. זה גיהינום – פשוט כך.”
יערה מחייכת ומוסיפה מים חמים. אד לבן קל עולה מתוך הכוס כשהיא עושה זאת.
“עדיין לא, חמוד. עדיין לא. חלב?”
“כן.” אני אומר ולוקח ממנה את הקפה. “אז איך היה בבריכה?”
“מהנה מאוד.” היא משיבה עם איזושהי ציפייה מתוחה בקולה. המבט שלה נעוץ בכוס שאני מחזיק. אני לוגם.
“הממ… זה טעים!”
“תודה.” היא אומרת. “השתדלתי מאוד להכין את זה לפי ספר ההוראות.” פתאום, הכל מתערפל סביבי והראש שלי מתחיל להסתובב. “אתה מרגיש כבר את ההשפעה?”
“ה-ש-פעה?” אני אומר בקול איטי להפליא. “אי-זו ה-ש-פ-עה?”
יערה מחייכת, תופסת אותי בשיער ודופקת את הראש שלי על השולחן.
“תישן עכשיו.” היא אומרת על רקע קול תרועת החצוצרות שבאוזניי.
הכל נהיה שחור.

אני פוקח ת’עיניים, מרגיש דשא קר מתחת לגבי החשוף.
“מה לעזאזל?”
יערה מביטה בי מלמעלה.
“ברוך שובך, אהובי.” היא אומרת ושולפת סכין מעוקלת.
אני מנסה להזיז את הידיים והרגליים אך מגלה שהן קשורות.
“מה… מה את עושה?”
היא מצחקקת.
“עוד לא הבנת? אתה תהיה הקורבן שלי.”
“מה?!” זה כבר מזמן הפסיק להיות מצחיק. “קורבן?!”
“מצטערת, זה לא אישי. אני צריכה לבחור קורבן אדם כדי להשלים את הטקס.”
“אה?”
“פתיחת שער לגיהינום.” היא מסבירה. “עמק בן הינום נסתם כבר מזמן מכל הדוסים האלה שבאים להתפלל שם. אדון האופל נאלץ לחפש מקום חדש. מקום כלשהו שבו יש הרבה אנשים מדוכאים וסובלים, אתה יודע…”
היא מרימה את הסכין.
“אבל… אבל…” פתאום יש לי גוש מר בגרון והעיניים שלי צורבות. “יערה, למה דווקא אני?”
“אוי, אל תבכה מתוק!” היא אומרת. “אמרתי לך, זה לא אישי. אתה פשוט היית הכי קרוב מכולם לחשוף את הכיסוי שלי. אתה באמת חושב שאני לא יודעת ממה שעשית עם השערה שלי? כואב לי רק לדמיין מה שהיה קורה אם עוד מישהו היה מגלה על זה. כמעט הרסת את הכל.”
“זה אומר שאת לא הולכת לשחרר אותי?”
יערה אומרת. “לוציפר! הקורבן הזה מוקדש לך!”
אני צורח הכי חזק שאני יכול, אבל אף אחד לא שומע.

אפילוג

נשארו לי רק אלף שלוש-מאות חמישים ושתיים שעות עד סוף היום. זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע – כבר התרגלתי ליום לימודים ארוך. נכון, זה די מעייף, אבל בסופו של דבר זה משתלם. משישי בערב עד שבת מסיעים אותנו בחינם לאיזה אתר נופש. אילת או מש’ו כזה. אני לא אומר את זה על הרבה מקומות, אבל המקום ההוא פשוט גן עדן. בי”ס, לעומת זאת, כמעט בלתי נסבל. המיזוג ממש גרוע: חם כמו בלוע של הר געש. כבר שנים שאני שולח מכתבים זועמים להנהלה. אבל זה מילא… אני עדיין לא מבין למה יש לנו כל כך הרבה שיעורי מתמטיקה. אפילו חובב חשבון מושבע יסכים איתי שחמש-מאות שעות בשבוע זה קצת מוגזם. אחרי זיבולי השכל של המורה למתמטיקה כמעט ולא נשאר לי כוח לאורגיות ההמוניות ברחבת י”ב שמועצת התלמידים מארגנת. נו, באמת…
…

תודה מיוחדת לשאול גרוס, יובל למברג ועמית זלמן. על ההשראה.

הן נכנסות לחדר שלה עכשיו, אני שומע – כי הדירה שקטה, והקירות דקיקים כמו קרטון. קפיצי המיטה חורקים מתחתן, ושיר גונחת בעונג. הן בטח התפשטו, ואני מפסיד את זה. הו אלוהים, אני מפסיד את זה! אני יכול רק לדמיין אותן זו מעל זו: שיר מלקקת את השדיים הזקופים של הבלונדה, והבלונדה תופסת בשתי ידיים את התחת של שיר. התחת שלה באמת יפה, והזקפה שלי גדלה רק מהמחשבה עליו… מוצק, חלק, קטן ועגול, שציפורניים ארוכות ננעצות בו וצובטות אותו. אני מכניס יד לתחתונים ומלטף את הזין שלי, מעביר את כף ידי לאורכו, ואז חופן אותו בתנועה חזקה. מעניין מי מהן למעלה… אני מנחש שזאת שיר – יש לה אופי של אחת שנשכבת למעלה. הגניחות מהחדר שלה מתגברות לכדי שני קולות, וקפיצי המיטה חורקים חזק יותר(חזק יותר! חזק יותר!). הו, עכשיו הן משתנקות ומפרכסות באורגזמה… אני בעצמי נאנח חרישית, כשהזרע שלי ניתז לשמיכה.

כעבור כמה דקות הדלת נפתחת, וצעדיה נשמעים במסדרון.
“אבא?” היא שואלת, צלליתה החטובה נעמדת בכניסה לחדר. “אתה ער?”
אני לא עונה לה, מעמיד פני ישן. היא משתהה כמה רגעים, ואז חוזרת לחדר שלה.

אני אוהב את השקיעה. בעיקר, את הצורה שבה היא צובעת את השמים בצבעי אדום וכתום – כמו אלוהים עצמו שיסע אותם בחרבו וגרם לרקיע לדמם. המאור הכתום מטיל את אורו אפילו על גורדי השחקים המפלצתיים, אשר מזדקרים לשמים כמו סכינים מושחזים, וגורם להילה עדינה להיווצר סביבם. אני אוהב להביט בה מגגות הבתים היותר נמוכים, מהמקום שממנו עדיין אפשר לראות את השתקפותי בשמים. אני שד – ולא נותרו עוד הרבה כמוני בסביבה. איננו מצליחים להתרגל לחיים החדשים הללו, תקופה שבה בני אדם אינם פוחדים עוד מחטאיהם, אלא להפך, מודעים להם לגמרי. והדבר אינו מפריע להם כלל – שכן, אין הם רואים אותם כחטאים עוד. החוכמה היא ללמוד לחיות עם השדים שלך, כך הם אומרים. יכול להיות שזה כך, ורבים עושים זאת – אך מה אם השד עצמו אינו מסוגל לחיות עם בן אדם? זה בדיוק מה שקורה לי כבר מזה מאה שנים תמימות.
בעבר, הייתי מעורר רטט אף בעצמותיו של האמיץ שבלוחמים. כיום, איני אלא הצל של מה שהייתי פעם. נהייתי רזה ודק, בקושי בעובי סיגריה זולה, מסתתר בצללים ביום, ומתגנב החוצה עם תחילת השקיעה. אפילו העכברושים לועגים לי כעת. יום עובר, והשמש שוקעת – לילה חולף, והזריחה מפציעה…
ככל שהזמן בא ומתקרב, אני מוצא את עצמי שוקע יותר ויותר בתוך דיכאון ומועקה.

“השקיעה מתקרבת.” היא אומרת, כאשר אני מביט אל השחור של שמי הלילה, מגובהו הנישא של מגדל השעון. האורות נוצצים, והעיר עדיין ממשיכה לעבוד – אפילו בלילה. בני האנוש הללו – לא יודעים מנוחה. אני מסובב את ראשי אל הרוח האפרפרה, אשר אינה יותר מחתימת חום חלושה באוויר הלילי.
“כן.” אני משיב. “אני יודע.”
“ומה אתה מתכוון לעשות בנידון?” שואלת הרוח, קולה דק כמו של עלמה עדינה, מנסה בכל כוחה להיאחז במימד שלנו ולא להרפות.
“לחכות.” אני משיב.
היא מתפוגגת, נסחפת עם זרם הזמן, ואני מטיח את מבטי שוב לשמים – אינספור כוכבים הנראים כמו פנסיהן של מכוניות ממרחק רב. פעם, יכולתי לראות שם מלאכים – מלאי רהב ועוצמה, תוקעים בשופרותיהם ומזמרים אלפי מזמורים לאלים. היכן הם כעת?
הרוח שורקת פעם נוספת, ואני חש כיצד האוויר שוב נהיה דליל.
“חזרת.” אני אומר ללא רגש, מביט מזווית העין על המערבולת השקופה למחצה שלצידי.
“כ – כן.” היא משיבה, במאמץ אדיר. “א -תה חיי -ב -”
“אני לא הולך לעשות זאת.”
“אם לא אתה, מי יסכים?”
“אף אחד.” אני אומר. “המצב טוב כפי שהוא.”
“המצב אינו -” דמותה הכהה נעלמת ומופיעה שוב. “…טוב, אגרימס. השקיעה מגיעה – והיא שונה מכל השקיעות האחרות. כשהיא תגיע – לא תהיה עוד זריחה.”
“ומה אני יכול לעשות?”
“איני יודעת, אך אתה חייב לעשות משהו.” אומרת הרוח, ואין לי ספק מהי זהותה מאותו רגע בודד, “אחרת יבוא הקץ לשדים ולבני האדם כאחד.”
“אני יודע…” אני משיב, ומביט בה ישירות, מניח לה לראשונה לראות את דמעות הטורקיז אשר זולגות מזוויות עיניי. “את יודעת שאיני יכול לסרב.” אני אומר, ומושיט את ידי לתוך המערבולת. היא מקבלת אותה, ונאחזת בה… שניות בודדות עוברות כאשר היא מתגשמת בהדרגה, חצי -שקופה וצפה בין זרמי האוויר. הירח מטיל את אורו על כותונת הלילה הלבנה שלה, ועל שיערה הכחול -חיוור, אשר גולש במורד כתפיה.
היא מתיישבת לצידי, על קצה הגג.
“אתה התווית את ההסכם הקודם בין בני האדם לשדים…” היא אומרת, לא מסיטה את עיניה מן הירח הכסוף, כמו מביטה היא לראשונה באחד הפלאים הגדולים בתבל.
“כן.” אני משיב, ומסיט את מבטי ממנה על מנת להביט בירח גם כן. זיכרונות צפים וגואים בי: מלחמה, שדים, מלאכים, חיות פרא, בני אדם… ההסכם עם מתושלח! הו, איזו תקופה זו הייתה!
“מתושלח בן חנוך אינו עוד בין החיים…” אני שומע את עצמי אומר בעגמומיות.
“אך צאצאיו כן.” היא משיבה.
“שאחתום את ההסכם עם אחד מהם?”
“אתה יודע את התשובה.” היא אומרת, ואני חש כיצד היא מתחילה להתפוגג. “ואתה יודע בדיוק מי מהם שולט בעולם.”

***
משרדו מקושט ברהיטים נוצצים, משויפים להפליא – כאלו, שאף המעצב הפניקי הטוב ביותר לא היה מצליח לשחזר.
“אביך היה אדם אדיר בדורו.” אני אומר אל האיש המגודל שלובש חליפה אפורה. למרות הזמן שחלף, עדיין אפשר לראות בפניו שרידים מהאיש שאיתו חתמתי על ההסכם העתיק.
“אתה מתכוון לאבי הקדמון.” הוא אומר, מלא בביטחון עצמי מופלג ביותר, על פי הדרך שבה נשען על שולחנו. הוא גדול בגופו, אך אינו לוחם – זאת ניתן לראות לפי עיניו המעורפלות, אצבעותיו המוכתמות דיו… השרירים הם תוצר של התעמלות במכוני כושר – לא לחימה.
“כן, אביך הקדמון… אם תרצה לקרוא לזה כך.” אני משיב.
שפתיו העבות של איש העסקים מתהדקות לרגע, בהבעה שהייתה אופיינית למתושלח בעת הרהוריו.
“תן לי להבין…” הוא אומר, “אתה מציע לי לחתום על הסכם שלפיו אנחנו נצטרך-”
“לפחד מאיתנו.” אני משלים אותו, בטרם סיים את המשפט, “רק קצת.”
הוא מחייך חיוך מעוקם. “ובתמורה, כפי שאתה טוען, סוף העולם ימנע…”
“בדיוק.” אני משיב, נותן לדממה המתוחה להשתרר בחדר ולעשות את שלה.
ג’והן מביט בי מספר רגעים, ולבסוף מעווה את פניו, מטה את ראשו לאחור וצוחק בצחוק עמוק וגרוני אשר רועם לאורך המשרד כולו.
“אגרימר, ידידי… זה שמך, לא?”
“אגרימס.” אני מתקן אותו בחדות ושולח לעברו מבט משסע, אשר בעבר יכול היה לגרום לנפשו של אדם לזעוק מאימה בתוכו… אך לא עוד. הוא רק מחייך אלי, באותו חיוך מזלזל ויהיר.
“בוא והבט לכאן, אגרימס.” הוא אומר, עצם תנוחתו על כס המנהלים משדרת עוצמה. הוא לוחץ על כפתור בשולחנו. תוך שבריר שנייה, קול זימזום חשמלי נשמע ומחיצה של אנרגיה מופיעה בינינו. היא מתחילה לשנות את צבעיה וצורתה בזמן שמילים ותמונות צבעוניות צצות ונעלמות בזו אחר זו – מציגות מגוון מכשירים מתוחכמים מתוצרת ידי האדם.
“אתה רואה את זה?” הוא שואל, ומצביע על המרקע הצף. “מה אתה רוצה? הצפה? גשם מטאורי? מחלה חשוכת מרפא? יש לנו פתרונות לכל! אנחנו יודעים את סודות הגנום והאטום, אנו שולטים במזג האוויר, ואני חושב שמיותר להזכיר שכבר כבשנו את החלל… אין דבר שאיתו לא נוכל להתמודד. ואתם? מה אתם? אתם דינוזאורים – זמנכם עבר! אלוהים מת, המלאכים התפוגגו – ורק אתם נותרתם! מי צריך אתכם בכלל? אין לך מה למכור לנו, ואין לנו כל רצון לעשות איתך עסקים!”
אני מסתכל בכל הדברים הללו, ואין זה עושה לי דבר פרט לרצון לצחוק על בורותו וטיפשותו. עד לאן האנושות התדרדרה? הכיצד גזע של לוחמים אמיצים הפך להיות כל כך מלא שאננות? אני כבר יודע כי אין עוד דבר בעולם שיגרום לי לשכנע את האיש האומלל.
“אתה שוטה, ג’והן מוּר!” אני רועם בקולי. “בושה וכישלון לאבותיך! כיצד זה זנחת את מלאכת השרידה? מדוע שקעת בשאננות וקלות דעת?! אינך ראוי לשרוד, אם כן – המשך לסגוד לעצמך במקדשך המתפורר, והאמן כי הכל טוב ויפה!”
אין עוד טעם להוסיף דבר. אני מתמיר את עצמי לעשן שחור אשר נפלט מחלונו, מתעופף עם זרמי האוויר סביב מגדלו גורד -השחקים. איני יודע למי עוד לפנות, אין על מי להאציל את האחריות הכבירה. אך איני יכול לעשות הכל לבדי – אני זקוק לעצה…

***
תמיד אהבתי את המדבר… הרבה יותר מן העיר הצפופה. כיצד אפשר שלא לאהוב אותו? כל כך טהור, כל כך יפה – היש מראה נאצל יותר מן החולות הזהובים? הנה אני עומד לפני מערת דודאל – המקום שבו כלוא השד המפורסם ביותר. הוא היה בין המלאכים אשר ירדו לארץ והתפתו אחר בנות האדם… הוא לימד את הנשים להתאפר ואת הגברים ליצור כלי מלחמה. בשל כך, הוא נענש ונכלא במדבר על ידי רפאל המלאך.
“יהא מקום זה מבורך בנוכחותך, עזאזל!” אני קורא מול אחד הסדקים הגדולים יותר במערה. הוא מציץ בי מן הסדק, עיניו צרות וכחולות בתוך פנים מקומטים כמו סלע סדוק.
“אתה הוא אגרימס.” הוא אומר.
“אני הוא.” אני משיב וכורע מול הסדק הצר שבתוך המערה החתומה.
“סוף העולם קרב, הלוא כן?” הוא מרים את ידו במחווה אל השמים. “סוף לשדים, למלאכים ולבני אדם – מה מלבד זה ינקה את היקום ממחלתו?”
“גם אתה תכחד.” אני מזכיר לו. הוא מגחך בתגובה.
“אני מוכן לכך.” אומר המלאך המודח, ואני רואה בעיניו את השתקפות הייסורים שעבר. “חיכיתי לזה כבר זמן רב… סוף כל סוף יבוא קץ לכאב.”
“אנחנו לא מוכנים לזה.” אני אומר, והשד הזקן מחייך לעצמו.
“הו, כמובן! אתם לא השתנתם, שדים ארורים! המלאכים השתנו: לא היה אכפת להם עוד אם השמש תזרח או תשקע, תעלה – או לא תשוב עוד. ולכן הם התפוגגו, ונסחפו עם הרוח… האין זה מצחיק? אין מלאכים עוד – ואני האחרון שבהם! גם האנושות השתנתה – היא הפסיקה לדאוג לעורה ושכחה שנוכחותה אינה נצחית על אדמה זו. בשל ביטחונם המופרז, בני האדם הפסיקו לשאול את השאלה שהם כה הרבו לשאול בעבר: האם השמש תזרח מחר? אך אתם! הו, נשארתם בדיוק כפי שהייתם בהתחלה, כשהכל היה עוד צעיר… עדיין אתם מפחדים כמו זבובים מן הקץ העתיד לבוא… האם לא שמעתם על האדישות המקודשת? ההשלמה, וההסכמה?” הוא מצחקק בצחוק צרוד ויבש. “אין מקום שבו תוכלו להסתתר – כל היקום יעלה באש והכל ייהרס. המפץ הגדול יכה שנית!”
“והאם אין מקום שלא יסבול מן ההרס?” אני שואל.
עזאזל מגחך.
“אלא אם כן קצה-היקום הוא מקום.”

***
הוא שרוי בחשכת החדר, נשען על הקיר האפל ומחבק את רגליו.
“אתה מפחד?” אני שואל.
הוא מהנהן.
“מפני מה?”
“מפני דברים רבים…” הוא משיב.
“אתה מפחד ממני?”
“כ -כן.”
“טוב. טוב.” אני מניח לעצמי לחייך, הוא אולי בן האנוש היחיד בעולם שעדיין מפחד, וגם אותו מצאתי אחר תלאות ונדודים רבים.
“ממה אתה מפחד יותר מכל, נער?”
הוא מהסס, בולם את פיו.
“ענה לי!” אני רועם בקול אשר אין חזק ונוקשה ממנו.
הוא נרעד, גופו מתכווץ, אך הוא לא מעז להימנע מלהשיב.
“ישנו חלום… חלום ביעותים, אשר חוזר ומופיע בכל לילה מאז שאני זוכר את עצמי,” הוא אומר, שפתיו רוטטות. “ואולי משום כך, הפחד הכי גדול שלי הוא… שהשמש לא תזרח מחר. שהכל פשוט יעלם – באותה המקריות שבה הכל הופיע.”
“ובכן, זה לא קצת טיפשי?” אני שואל. “עם כל הטכנולוגיה שלכם…”
“אולי.” אומר הנער, גילו לא יותר משש עשרה. “זה מה שכולם אומרים לי. לכן אני מבקר פסיכולוג.”
“מה שמך?” אני שואל.
“א – אתרזיס, אדוני.” נשמעת תשובתו המהוססת. השם מהדהד וחוזר אלי מן העבר – אוה, איזו אירוניה! האלים צוחקים – וצחוקם אפל ומרושע הוא!
“האם תאמר לי מי אתה, אדון?” הוא שואל.
“אני זה שהולך להצילך מקץ כל הדברים.”
“וכיצד תעשה זאת?”
“זאת לא שאלה. תחשוב מעשי יותר, נער.”
הוא חושב מספר רגעים, ואז אומר:
“מה עליי לעשות?”
“אוה, עכשיו אתה מדבר לעניין! קודם כל, בנה ספינה…”

***
גל של אנרגיה טהורה סוחף את היקום, מציף אותו במים, להבות, ברד ולבה רותחת. הגלים רק מטלטלים את הספינה המתכתית, והשדים הגדולים שבינינו מרימים אותה כמו הייתה צעצוע ותו לא.
“מה מצבך?” אני שואל את הנער המפוחד, אשר מחבק בכל כוחו את הנערה שלצידו – מכל אהוביו, היא זו שבחר לקחת יחד איתו.
“תוציאו אותנו מכאן…” הוא אומר.
“קדימה! לפני שיהיה מאוחר מדי!” אני צועק אל השדים, והתיבה מתרוממת מן הקרקע, נסחפת הרחק מהאסון שמתחתיה. הרחק אל קצה היקום.

עוברים רגעים שלמים, שעות, ימים… הנער מביט בחשש מן החלון, אל תוך השחור האפל.
“האם אנחנו כבר בקצה היקום?” הוא שואל.
“לא, נערי,” אני אומר לו. “כך נראה רק סוף העולם – קץ כל הדברים.” הוא מביט ארוכות לתוך החלון, מרותק למראה האפלה. האופל, מרובה פאות הוא, אך מעטים יכולים לראות את כל צדדיו – מבין השדים, כמו גם מבני האדם.
“אל תבהה לתוך תהום לאורך זמן, ילד – אחרת היא עלולה לבהות בך חזרה.” אני אומר בחיוך לאתרזיס, והוא נרתע בבהלה מן הצוהר.
“מה זה?” הוא שואל, ומצביע לעבר גבר ענק שרץ לצד הספינה, מחזיק בידו פטיש עצום מימדים.
“זהו ת’ור, האל הנורדי. הוא זה אשר נועד לבשר לנו שהגענו לקצה היקום.” אני אומר.
“ואלו?” הוא מכוון באצבעו על היצורים המקפצים בין העצים.
“הם סאטירים – שדי היער היוונים… ואתה רואה את הבאנשי האירית? הנה שם!”
“מה הם עושים כאן כולם, בקצה היקום?” הוא שואל.
“קצה היקום הוא מקום לאגדות אבודות.” אני מסביר.
“האם יש כאן מקום גם לבני אדם?”
“בני אדם גם הם אגדות. אגדות של עצמם. הם סגדו תחילה לתופעות טבע, ולאחר מכן לאלילים – שגם בהם מאסו ועברו לאמונה באל האחד. אך גם זה לא נשמר לאורך זמן, שכן, מסגידה לאל הם עברו לסגידה לעצמם. הם המציאו בדמיונם את עליונותם, בדו אותה מן הריק, חשבו שהם אלים ויכולים לשלוט בכל. זו הייתה טעותם: היו הם כה שקועים בעצמם, עד שהפכו את עצמם למיתוס ככל המיתוסים האחרים. לא יותר.”
הנער הנהן בהבנה, אך דומני כי לא הבין דבר ממה שאמרתי. ובכן, אין דבר.

***
אני אוהב את השקיעה – הדרך שבה הכל מאפיל מסביב. אין לנו שקיעה בקצה היקום – גם לא זריחה. הנצח חוגג ואין דבר נורא ומייגע מזה. מתי תבוא השקיעה? אני מתפלל אליה זה חודשים, היכן היא?

אני יושב בחדר, וגשם יורד בחלון. האור שמסתנן פנימה הוא אפור, והעיר בחוץ נראית אפורה עוד יותר. קר פה. אני משפשף את הידיים זו בזו ומביט בהבל פי שנפלט כמו עננה מבין השפתיים. קר! מושיט יד ומדליק את מנורת השולחן. אור צהוב-נחושת מתפזר לאורך החדר, מאיר את כותרי הספרים שעל המדף.
אולי היא תתקשר, אני חושב לעצמי. אולי היא תתחרט.
אני מושיט את היד אל אחד הספרים ולוקח אותו בידיים. אותיות זהובות וגדולות מנצנצות על הכריכה שלו. אני מדפדף בו.

אהבתי אותה יותר מדי זמן. זמן שנראה לי כמו נצח. לא הייתה לי סיבה מיוחדת לאהוב אותה, ושכלי ניסה נואשות למצוא את הסיבה שבגללה התאהבתי. עם זאת, אהבתי אותה. והיא לא אהבה אותי חזרה. פשוט כך. וכשהיא אמרה לי, “זה נגמר” – חשבתי שאפול ואבכה. חשבתי שאצעק, אבעט ואתלוש שיערות מראשי. אבל רק בלעתי את רוקי ושתקתי. ושתקתי כשהיא אמרה שהיא מצטערת. ושתקתי כשהיא אמרה שאנחנו לא מתאימים. שתקתי גם כשאמרה שאינה מוכנה עוד לקשר ושהיא רוצה שנישאר ידידים. ואחר כך הלכתי, ולא אמרתי דבר. וכשחזרתי הביתה, התיישבתי ליד שולחן הכתיבה ובהיתי. בהיתי בחלון, בעיר שמוסתרת בערפל. ואחר כך הדלקתי את האור ופתחתי ספר. דפדפתי בו עד שנרדמתי.

טרררינג! טרררררינג!
הטלפון מעיר אותי משנתי. אולי זאת היא, משהו אומר בתוכי. אין סיכוי, אומר משהו אחר.
אני מגשש אחר השפופרת ומקרב אותה לאוזני. “הלו?”
אין תשובה. “הלו?” אני שואל שוב ומרגיש את כל כובד הריקנות שנמצאת בצד השני. “מי זה?”
“אתה יודע מי זה,” עונה קול תקיף של גבר, “ואני אף פעם לא טועה במספר.”
“מה? מי אתה?” אני מוריד מבט אקראי אל הספר, ועיניי קולטות מילה אחת בלבד. “מלאך?” אני שואל.
“מספיק קרוב.” הוא אומר. “עכשיו תשטוף את הפנים וצא החוצה.”

אני הולך לכיור ומתיז מים קרים על הפנים. אחר כך אני לובש מעיל, כפפות, כובע, ויוצא מהבית.
הוא עומד בחוץ, מחכה לי, במעיל-רוח אפור וכובע שוליים. ואני יודע שזה הוא, משום שאלו אותם בגדים שהרגע לבשתי.
“מהר,” הוא אומר, “אין הרבה זמן, בוא נרוץ!”
ואנחנו רצים על האספלט הקפוא, לאורך המדרכה המרוצפת… אני מזהה את גן המשחקים המוכר, ואת הבית ספר שבו למדתי כשהייתי עוד ילד. ועכשיו הרגליים שלנו רומסות את הדשא, שמכוסה רסיסי טל – עד שהיעד נראה כבר קרוב: פסל מרהיב שמתנשא לשמים.
“אליהו!” קורא הגבר שרץ מימיני. “אליהו!” מצטרפים אני וכל השאר. יש כשישים מאיתנו סביב פסלו של הנביא – כולנו בכובעים ומעילים אפורים. כולנו מיוסרים, עם כאב בעיניים. אני מרים את עיניי לשמים – הם לחלוטין מכוסים ערפל. זה קורה רק פעם אחת בשנתיים.

“כולם להתאסף!” צועק אחד שנראה כאילו הוא המנהיג. וכולנו עושים סביבו מעגל, יודעים וגם לא יודעים מה קורה פה. “אנחנו ננסה עוד פעם אחת,” הוא אומר, “ואם לא נצליח – תהיה לנו הזדמנות רק עוד שנתיים.”
ואז כולם מתחילים לפשוט מעילים. ללא בושה, ללא פחד. גם אני פושט את שלי, נותר עירום ורועד מקור יחד עם עוד כשישים גברים בני גילי, שמתחילים להצמיח כנפיים. ואז אנו נושאים תפילה ארוכה, ממלמלים מילים בשפה שגוועה כבר. וכשאני אומר את המילים, אני לא מתכוון להן באמת. אני לא מתחרט. אני רק חושב עליה, ועל העתיד שהיה יכול להיות לנו ביחד.

עם סיום התפילה אנחנו מזנקים לרקיע, טסים מהר יותר ממטוס סילון, קורעים את האוויר בכנפיים.
“אנא, אבינו, זה מקום נורא מדי להיות בו!” צועקים כולנו ומתדפקים על שערי השמים. “תן לנו לחזור!”
“טיפשים!” רועם בקולו שומר הכניסה, “תפקידכם לשמור על הארץ!”
אך אנחנו, סומים וחירשים, ממשיכים להכות באגרופינו על הדלתות ולזעוק בתחינה – כמו עטלפי-מערות שאוזניהם מכוסות.

לדעתי, סביר יותר שכולנו חולי נפש בדרגה נמוכה. זה מסביר כמה דברים. אם כולנו חולי נפש זה מסביר הרבה למה העולם כפי שהוא – הרי אלה שאמורים לשמור עליו זה אנחנו.

היא ידעה. כבר ברגע הראשון שראתה אותו – אז, בנמל התעופה. עיניו הסתתרו מאחורי משקפי שמש כהים וגופו היה עטוף בגלימה. הוא רכן מעל הדלפק וחייך.
“אהרון אקסוויילדר.”
אצבעותיה תקתקו על לוח מגע.
“מבקר בעיר-חלל למטרות עסקים או הנאה?”
“עסקים.” הוא השיב.
“מאיזה סוג?”
“תכנות ועריכה.”
“אהה,” היא הקלידה את הנתונים במחשב. “ברוך הבא.”

אקסוויילדר נשען לאחור והביט במסך. אלפים על גבי אלפים של אותיות ומספרים השתקפו בעדשות משקפיו. הוא קרא אותם כמו שפת אם, תירגם אותם למפה, תמונה, סיפור. כל עיר-חלל הייתה פרושה לפניו באותו אוסף תווים – אך עיניו חיפשו רק שורת קידוד אחת בודדה. הוא מצא אותה קרוב למרכז, והתווים שלה קיבלו הילה מיוחדת. הוא לא יכול היה להתרכז עוד. מחשבותיו נדדו לעבר.

הפעם השנייה שפגש אותה הייתה בבר מסעדה. היא הרוויחה מהצד בתור מלצרית, בנוסף לעבודתה בשדה תעופה. כשניגשה לרשום את הזמנותיו, עיניהם נפגשו והם זיהו זה את זו. צחקוק מבוכה נמלט בו-זמנית מבין שפתיהם. אחר כך, אקסוויילדר בחן אותה בריחוק דרך השחור של עדשותיו – כאילו הייתה יצירת אמנות מרתקת. היא הסמיקה. הוא אהב את התגובה. כשחשב על כך, ידע שנכנס לתוך המלכודת הזאת במכוון – אך באותו ערב, הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה.

“למה אתה אף פעם לא מוריד את המשקפיים?” אמרה לו אחר כך בחדרה, כשידיו נכרכו סביב מותניה. באותו רגע, היה נדמה שהיא מתעניינת בכך באמת.
“אני רגיש לאור.” הוא השיב, “אבל בחשכה אני רואה טוב כמו ינשוף.”
היא צחקקה. “אין שום דבר מעניין לראות בחושך!”
“רוצה להמר על זה?” אקסוויילדר כיבה את האור והפיל אותה למיטה.

***
“אתה אוהב אותה?” שאל אותו בהזדמנות אחרת אלי, כשישבו בבית קפה קטן ליד הים.
“את מי?” שאל אקסוויילדר.
“את העיר הזאת, אהרון. העיר הקטנה והנחמדה הזאת באמצע הסייבר-חלל.”
אקסוויילדר נשם את האוויר הצח במלוא ריאותיו והביט באופק שנמתח לאורך השמים.
“יותר מכל דבר אחר, אחי. יותר מכל דבר אחר בעולם.”
אלי צמצם את עיניו אז. “אפילו יותר ממנה?”
“מה זאת אומרת?” הוא שאל בתמיהה.
אלי שקע לאחור בכיסאו ולגם מספל תה חם. “אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון, לעזאזל. אתה בקשר רציני עם הנקבה הזאת כמעט כבר שנה.”
“ואם זה כך, מה הבעיה?”
אלי גיחך ברוגז. “מה הבעיה? אגיד לך מה הבעיה, לעזאזל! לא קראת את תקנון הבטיחות שלנו?!”
“זאת ההחלטה שלי.” אמר אקסוויילדר. “היא לעולם לא תפגע בכושר הביצועי שלי. לעולם.”
“כדאי מאוד שזה יהיה כך,” אמר אלי, “אנחנו בוטחים בך שתעשה את העבודה שלך כמו שצריך.”

“כן, בטח!” אקסוויילדר גיחך כשנזכר בכך. היה שמץ כאב בזיכרון הישן הזה.
הוא הרים את משקפי הראי ושפשף את עיניו. ידיו שוב רעדו, והיה לו גוש מר וצורב בגרון.
“את לא אמיתית,” חזר ואמר לעצמו, כאילו שינן מנטרה ישנה. “את רק קידוד מתוחכם”.
אצבעו ריחפה בהיסוס מעל מקש ה-delete.

“זה קשר אבסורדי, חד צדדי,” אמר לו לפני יומיים מקס דוקינס, “זאת תוכנת ציפיות – לא יותר. אין בה טיפה של תבונה. מלאכותית או אחרת. זו דעתי כמומחה: שנה ציפיותיך – והיא תשנה את עורה.”
אקסוויילדר טלטל את ראשו. “אני לא יכול להאמין בזה. לא אחרי מה שעברתי.”
דוקינס טפח על גבו, “תביט בשמים, אהרון – תזכור איפה אתה נמצא.”
אקסוויילדר הרים את עיניו אל תכול הרקיע, שהיה מכוסה בחגורת עננים לבנים. זה היה שונה כל כך מהשחור הרדיואקטיבי שאליו התרגל מהבית.
“עבודה של מייק פישר, אני מניח,” מלמל, “ממדור גרפיקה ממוחשבת.”

***
היא ניצבה בפתח הדלת, והאור שרטט את תוויה בעדשות משקפיו.
“עוד משהו?” שאלה.
“שום דבר,” אמר אקסוויילדר והפנה את מבטו למסך. לא נראה היה שאיכפת לה.
הוא חשק את שיניו כששמע את הדלת נטרקת. ניסה להקליד, אך הפסיק. ידיו רעדו.
“לעזאזל איתך,” אקסוויילדר אמר, “את יודעת שאני מטורף.”

היא ידעה.

ושוב, הוא ניצב בפני החלטה. אצבעו ריחפה מעל המקש השחור, ושפתיו לחששו בתפילה.
“אתה עדיין אוהב אותה?” שאל אלי, אי-שם בראשו.
“את מי?” שאל אקסוויילדר.
אלי גיחך. “מה נראה לך? תגיד לי אתה.”
אהרון חשק את שיניו ולחץ.

***
בעלון לתיירים שלה נכתב: עיר-חלל היא עיר יחידה במינה. מעבר לגורדי השחקים הבורקים, והנוף האורבני המחוכם, היא גם המרחב הקיברנטי הגדול ביותר שנברא על ידי האדם. רק כאן, תוכלו להנות מנוף שקט, חסר רדיואקטיביות, ומלא תחכום טכנולוגי פלאי.

***
באותו לילה, צל שחור כמו פחם ירד מעליה. הוא כיסה את השמים תחילה – אותם שמים שהונדסו ועוצבו בידיו הנאמנות של מייק פישר. וכשהרקיע התמלא בשחור, הוא התמוטט על העיר כפי שנופלת תקרה בבניין. גורדי שחקים ותלת-קומות התרסקו מתחתיו, בני אדם נמחצו. הכל טבע בשחור ופורק לגורמים. וכשכל זה נגמר, נותרו רק שניהם – אדם ותוכנה – זוהרים לבדם בחשכה התמידית.

“אהרון?” היא שאלה. “מה עשית?”
אקסוויילדר חייך, באותה איכות צוננת שהייתה אופיינית לו, והוריד את משקפיו מעיניו.