לא פעם, כשאני מביט בשמי בין-ערביים, משהו בתוכי שואף לקום ולחקות את מרקמם. להעביר מכחול עדין לאורך קו האופק, וסביב קווי מתאר גגות הרעפים. אני רוצה לצבוע את הדף בגוון המיוחד ההוא: ספק אפור, ספק סגול, ספק כחול חיוור. אבל איני צייר. במקום מכחול אני נוטל עט גס, שבו אני חורט – כמו איש קדמון על קיר המערה – סמלים של אותיות וסימני פיסוק. עוברות עשר דקות, חצי שעה… ואני מתחפר בערמת טיוטות מצומקות לכדורי נייר. וכשאני מביט החוצה, אל השמים שניסיתי לצייר – אני רואה רק אפלה שותקת, שמעולם לא נראתה נורא כל כך.